 |
|
 |
||
|
||||
 |
שמעון, חן חן [מאוחר] על מאמר מאלף נוסף. ניתקלתי בויקו באחד הקורסים וכשמשהו ניסה לקבל מהמרצה מעט יותר פרטים, השיב הפרופסור בחיוך מר שבמסגרת לימודיו באיטליה הוא היה צריך לכתוב עבודה על ויקו וגילה שהנ"ל ממש משעמם. אולי המאמר המצורף, על התפתחות השפה, יענין את המגיבים. מסופר בו על מומחים החושבים שמחוות קדמו לשפה המדוברת. לפרופסור ניו זילנדי יש תאוריה "מהפכנית" האומרת שהאדם תיקשר באמצעות נפנופי ידים לפני ששפה ורבלית נוצרה. הוא כנראה לא היה אף פעם באיטליה, או שאולי הוא בכלל חשוך ילדים. יותר חמור, מן הסתם הוא לא קרא את "הסנגוריה על השירה" של פרסי ביש שלי, שבה הוא העלה בדיוק את הרעיונות הללו. (נדמה לי שגם פרויד כתב על זה משהו). כפי שכתבת, מסורת ההגות של המאות ה17 וה18 חיפשה בעקשנות אובססיבית הסברים מתמטיים-גאומטריים-מכניסטיים לעולמנו. הגות עידן האורות המתקדה בערכי התבונה, ההגיון והראציו וגזרה מהם תורות מוסר, אתיקה, וטבע האדם. המייצגים הגדולים של האינטלקט הרציונלי היו כמובן שפינוזה וקאנט. ספריו של שפינוזה, למשל, כתובים כתזה מתמטית עם אקסיומות, הגדרות, דוגמאות והרבה QED (מש"ל). הם שאפו, כהד למסורת הסטואית, לבטל את עולם הרגש בעזרת התבונה. כך שאם ברלין כתב על "התוכנית הברורה" של אנשי הנאורות ששאפו למצוא "באופן מדעי ממה מורכב האדם" כנגד ה"טפשות...בורות, תשוקות המצעפות את התבונה", שפינוזה נתן מתכון אתי-מתמטי לביטולו של הרגש בעזרת התבונה. אפילו קאנט לא השאיר מקום לתחושות אנושיות והשאיר לתבונה את היכולת הבלעדית לדעת טוב ורע. הפילוסוף הגדול [ביותר] שכתב כנגד הרציונליזם היה דויד היום, שכתב אמ המסות על טבע האדם בערך באותו זמן כמו ויקו. היום העמיד את מושג ההסתברות לעומת המוחלטות המתמטית הרציונלית. השפעתו של היום (שאגב לא זכה לקבל פרופסורה) קריטית על המחשבה המודרנית, בשעה שויקו נעלם לתהומות הנשיה. היום, בעקבות אריסטו, לא שלל את הראיה המכניסטית (א לה ניוטון) של פעילות האדם אלא טען שהרציו הוא עבד לתשוקות, ומכך, התבונה שלנו איננה משהו מוחלט, נשלט, וידוע מראש אלא שזוהי מערכת משוכללת של הרבה אלמנטים שמתנגשים כל הזמן אחד עם השני. באותו זמן גם הוברר פתאום שאפילו האוקלידיות, שלאורה ניסו ההוגים להציב ראית עולם פורמלית-לוגית-הגיונית, אפילו האוקלידיות איננה, בלשונו של וואטקינס, "אוקלידית", והיא תלוית הנחות מקדימות. (שאריות לתפיסה הזו ראינו בתגובות של אורי מילשטיין, המנסה למצוא "חומר תבוני", מאמץ שעלול להביא לתוצאות הרות סכנה, המחשבה שיש כביכול משהו אשר טמון בדברים עצמם ולכן עלינו לגזור מזה פעולה מסוימת, כמו ציווי אלוהי) ניטשה קשור גם הוא לויקו. ניטשה, שלא היה פילוסוף אלא פילולוג, השתמש בשפה (טרגדיה יוונית, או ניתוח לשוני) כנקודת המוצא לפילוסופית המוסר שלו. גם ויקו התבסס על שפה, למשל, בהסבר שלו על משמעותו של ה"לוגי" שבאה למעשה מ"משל" fabula. גם ה"רצון לעוצמה" הניטשיאני כולל בתוכו הד ל"כוח, הבורא תנועה, השולט בכל הטבע" של ויקו. (אני לא יודע אם ניטשה קרא את ויקו, אבל זה לא כל כך משנה, ע"ע "ספרי מופת שכולם מכירים ורק מעטים קראו"). היום כתב על כך שהתודעה והמחשבה נוצרות מחדש ללא הרף, משברירים של אינדיקציות המאוחסנים בנפש. הדעה הזו מקבלת אישוש ממחקרים מודרניים אשר מדברים על dispositional representation, שהתמונות והמראות שאחנו חוזים בנפשנו נבנים ללא הפסק מתגים ו"מראי מקומות" הנשמרים בזכרון. הדינמיקה הבלתי פוסקת הזו מציבה אנטי תזה, כמו שברלין כתב על ויקו, כנגד תבונה טהורה הפועלת בדיוק מתמטי, ואינה מושפעת למשל ממצב האדם אל מול חברה. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |