 |
עלו בדיון כל מיני היבטים, אבל כמעט לכל היבט כזה נמצאה דוגמא סותרת..
המדינה אוסרת על העיסוק מעאכר (בגלל ששוחד זה לא חוקי), למרות שזה עיסוק לא מסוכן בכלל ונחוץ מאד, אפילו חיוני, לפרטים בחברה. מצד שני היא לא אוסרת על העיסוק מתאגרף, למרות שהוא מסוכן והוא בכלל לא נחוץ. ומצד שלישי היא גם אוסרת על העיסוק בעל תחנת רדיו פרטית (סליחה, פיראטית) סתם כי יש משאב מוגבל וחייבים לחלק אותו.
כל העניין של הקריטריונים פשוט לא מחזיק מים. הדיון צריך להיות לגופו של דבר ולא על הקריטריונים. אם עיסוק גורם איזשהי צרה (לפרטים, לחברה, לכלכלה), והדרך האפקטיבית ביותר לצמצם את הנזק היא על ידי איסור של העיסוק אז אין לי בעיה. ומצד שני אם מוצאים פתרון אפקטיבי יותר לצמצום הנזק שאינו כולל איסור - גם אז אין לי בעיה. רק אם אוסרים משהו (מקצוע, עיסוק, תחביב, מעידה חד פעמית) - שהאיסור יהיה מידתי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש