בתשובה לרון בן-יעקב, 05/12/18 7:26
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ובניגוד לכך, בכתבה כתוב על הדין בארצנו: "אותה 'הסתכנות מרצון' היא מונח חמקמק בדין הישראלי, שההיסטוריה המשפטית שלו מוכיחה עד כמה ההסתמכות עליו, כמו שהוא מוגדר כיום, בעייתית. תנאי הסף לכניסה בשערי ההגנה תחת הטיעון הזה מחייבים, בניגוד למדינות אחרות, שהמשתתף יוותר מראש על פיצוי במקרה של פגיעה. אלא שגם 'כתב ויתור' כזה מאבד תוקף בחוק הישראלי, שקובע כי לאדם תמיד תהיה הזכות לתבוע פיצויים על פגיעה פיזית, גם אם ויתר על כך. המשמעות: המונח התרוקן מתוכן." כלומר בארץ אדם א' לא יכול להבטיח לאדם / ארגון ב' שהוא (א') לוקח על עצמו את כל האחריות בזמן פעילות אצל ב'? נשמע לי מוזר ואף בעייתי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
''כתב ויתור'' הוא אכן קונספט בעייתי, כי הוא מאפשר למארגני תחרויות ולמי שמנהל בשגרה מקומות שמציעים לקהל הרחב עיסוק בספורט אתגרי וספורט בכלל, להסיר מעצמם אחריות ולנהוג ברשלנות ''במסגרת החוק''. זו הסיבה שהתירוץ הזה לא מתקבל ברוב המקרים, ואנשי המקצוע המארגנים נושאים בנטל התאונות שקורות במסגרתם. האמת היא שאין שטנץ אחד שיהיה מתאים לכל המקרים, וסביר שנמשיך לחתום על כתבי ויתור חסרי תוקף משפטי בכל מקום. הגיוני לצפות שכל מקרה כזה יבחן לגופו, שכן כל אדם יכול להיפגע גם במקום הבטוח ביותר, אם ממש ''ינסה'', ומצד שני על המארגנים להגיע תמיד למצב האידאלי מבחינת בטיחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אפשר להתייחס בצורה דומה למסיבת טבע שם אנשים צורכים אלכוהול וסמים אחרים ועלולים להתחבר אל הטבע בדרכים לא רצויות (נפילה מגובה בשנת 2017, לדוגמה)? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |