בתשובה לשוקי שמאל, 20/09/18 17:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש לך טענה שתאורטית היא הגיונית, אבל בפועל זה לא עובד ככה. "במבחן התוצאה באולימפיאדה התברר שיש 4-5 נבחרות (נדמה לי רוסיה, איטליה, ספרד וכו') שהן רמה בפני עצמה והמתעמלות שלהן זוכות בכל המדליות. ישראל לא היתה במועדון הזה." מה שצריך לבדוק הוא מה קורה במדינות הללו שהספורטאים שלהן מצליחים ומביאים מדליות. האם השוק החופשי פעל את פעולתו או שהמדינה תמכה במיוחד בענפים הללו? לאור ניסיון העבר יש שתי דרכים בהם ענף ספורט אולימפי מצליח במיוחד במדינה מסויימת 1. תמיכה ממשלתית מסיבית, ותכניות ממשלתיות לטיפוח ספורטאים (מקרה הגוש המזרחי- מרומניה של המתעמלות שהוציאה את נדיה קומנצ'י ועד ברית המועצות של מה לא) 2. חיבה מיוחדת של המדינה לענף ספורט מסוים שיוצרת מערכת מקצועית וממומנת (כדורסל בארה"ב). לנורבגיה יש הרבה שלג אבל גם מערכת ספורט ממשלתית מסודרת ומתוקתקת. כך כבשה נורבגיה את אולימפיאדת החורף לנו יש הרבה שמש. אילו היינו מעתיקים את המודל הנורבגי לשייט היו לנו המון מדליות בשייט. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהניתוח שלך פשוט מדי ולכן לא נותן שום "המלצות" שרלאבנטיות לישראל. א. יש מדיניות ספורט שאופיינית למדינות גדולות וטוטאליטריות כמו מז' גרמניה, רוסיה וסין. במדינות אלו הישגי הגלדיאטורים הספורטיביים היא חלק ממערך התעמולה של המשטר. במקומות אלו יש נסיון שיטתי לברור ולטפח גלדיאטורים כאלו מגיל 0 ועד לרגע בו השפיץ האינפיניטיסימלי שלהם מגיע להישגי הראווה שלו. אני די בטוח שישראל לא מסוגלת לנהל שיטות כאלו ויש לי ספק גדול אם מדינות דמוקרטיות בכלל צריכות לרצות דבר כזה. ב. מדיניות אחרת אופיינית למדינות פתוחות גדולות ועשירות (ארה"ב, בריטניה, גרמניה, ספרד,איטליה, ... ). במדינות אלו השוק החופשי והפרטי, עשיר וגדול מספיק כדי לממן ספורט אולימפי מן הסוג המדובר, מבלי שיש צורך בהזרמת כסף ציבורי בכלל. אני לא ממש יודע את העובדות, אבל לא נראה לי שכספי ציבור זורמים אל ריאל מדריד או ברצלונה. קרוב לודאי שההפך הוא הנכון. ג. מדינות אחרות, בגודל בינוני ומעלה ובמצב כלכלי טוב, מטפחות פעילות ספורטיבית רחבה בתחומים מסויימים ומתוכה צומחים באופן טבעי בספורטאים העילאים יותר. פעם קראו לזה "מאלפים לאלופים". ד. מדינות אחרות מנצלות יתרון מולד או סביבתי שיש לתושביהן בענפים מסויימים, כדי לייצר עילית של אלופים בתחומים הללו. למשל מדינות מז' אפריקה בריצות הארוכות. ה. מדינות קטנות או עניות או מבולגנות מסתמכות על העובדה שספורטאים עילאיים מן הסוג האולימפי הם בחלקם תופעה אקראית למדי. אחרי הכל, ספורטאים יחידים במינם כמו יוסיין בולט או אלברטו חואנטורנה צצים באופן אקראי פה ושם, ואז בהשקעה די מינימלית אפשר לקטוף מדליות. מדינת ישראל יכולה להתאים לאחת משלוש הקטגוריות האחרונות, בעוד מה שאתה וירדן מתארים מתאים יותר לשתי הקטגוריות הראשונות. ספורטאית אולימפית כמו לונה צ'מטאי הופיעה בישראל מבלי שהיה צורך באיזושהי השקעה כספית רצינית. הספורטאית הזו שמאומנת באופן כל כך חובבני שאפילו אינה מכירה את הכללים הבסיסיים או מספר הסיבובים הנדרש, ובכל זאת הגיעה למה שהגיעה והפוטנציאל שלה ברור. כמעט אין לי ספק שמרגע זה ואילך כל צרכיה הכספיים יכולים להיות מסופקים ע"י השוק הפרטי ואין גם צורך לדאוג לפנסיה שלה עד 120. אחרי הכל היא אינה חברת כנסת. אני חושב שאנו יכולים גם להרשות לעצמנו, טיפוח ממשלתי של ענפי פעילות כמו ג'ודו, התעמלות אמנותית, גלישה. הממשלה תדאג לספורט האלפים. האלופים כבר ימומנו ע"י השוק הפרטי, זכויות שידור וחסויות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |