בתשובה לקוזמו, 12/09/18 0:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הם כן. אפשר להתווכח על מצעד הגאווה אבל לא על ספורט, תרבות ואמנות. המטרה הראשית, הפריים דירקטיב של הציונות היתה ונשארה בית לעם היהודי. כשם שכשאתה חושב על הבית שלך אינך חושב על ארבעה קירות וגג, אלא על הפעילות בו- ריח התבשילים של אמא, ילדים משחקים, אבא נרדם מול הטלויזיה עם העיתון עליו- כך גם בית לעם היהודי אינו רק חוק וצבא, אלא המקום שבו היהודים חיים את חיי היצירה שלהם. כמובן שלא מדובר על הגישה הציונית הדתית מיסודו של הראי"ה. שם אין מקום לפעולות חילוניות וכל האנרגיה היצירתית מופנית לדבר אחד בלבד- קידום הגאולה המשיחית. ספורט מעולם לא היה חלק מהתרבות היהודית עד סוף המאה ה 19, אבל תנועת ההשכלה שינתה דברים רבים. במסגרת שיעורי הבית הלכתי לנביא החביב עלי- ז'בוטינסקי- ומצאתי את המאמר הבא, שם הוא ממליץ שהספורט הלאומי של הנוער היהודי יהיה עלייה עצמאית לא"י. שני קטעים שם משכו את תשומת לבי, שניהם אוף טופיק לדיון הזה אבל הם מעניינים: בראשון ז'בוטינסקי ממציא את ה"צבר" "לכל העמים, או לפחות לכל העמים המוצלחים, ישנה מלה שבה הם מציינים את הטיפוס האידיאלי של האדם. היוונים העתיקים הביעו את המושג הזה בנוסח הידוע "קאלוס ק'אגאטוס", שמשמעו יפה וטוב. האנגלי קורא לזה "ג'נטלמן, האיטלקי "גאלאנטו הומו", ההינדוסטאני "פאקה-סאהיב", הפולני (אם אינני טועה) מגלם את המשמעות הזאת במלה "שליאכטנו", ואצלנו היהודים, לפחות לפי טעמי, הרי השבח העילאי ביותר והעשיר ביותר בתוכן הוא המושג "בּעל הבּית", "בּעלי-בתיש". אבל מושגים אלה אינם מתאימים לנוער. כשגרמני רוצה לחלק לאב מחמאה, הוא אומר: בנך הוא ילד מנומס. ברוסיה היו אומרים "פֶרווי אוּצ'יניק" (התלמיד הראשון). אני שנאתי, כפי ששונאים זבובים, הן את הילדים המנומסים והן את ה"פֶרווי אוּצ'יניק". משום שלדעתי, ההישג העילאי ביותר, הדרגה הגבוהה ביותר של האנושיות שאליה יכול בכלל להגיע אדם בראשית דרכו בחיים – כל זה מוצא את ביטויו הטהור ביותר במלת הקסם הנפלאה: "שייגץ"– פרחח. אם ביכולתך להיות "שייגץ" היה ל"שייגץ". אם אינך יכול, אין לי עצה בשבילך; לדידי, לך לשלום והיה, מסכן שכמותך, "פֶרווי אוּצ'יניק"." בשני ז'בוטינסקי מבדיל בין "התיישבות" לבין "מדיניות התיישבותית" ונראה לי רלבנטי גם לימינו: "יש צורך להבדיל בברור בין שתי השיטות של תנועת התחיה היהודית: השיטה הפוליטית והשיטה המעשית. חשובה יותר הפוליטית: זוהי הירושה הנצחית, שהשאיר לנו הרצל. תורתו אומרת: כדי ליצור מדינה יהודית, מן ההכרח קודם-כל להשיג את האישור הרשמי של הגורמים השליטים. רק אז יכולה התיישבות להיות התיישבות אמת, תהליך המביא לרוב יהודי ולממשלה יהודית. בלי ערבויות פוליטיות – דבר זה פשוט בלתי אפשרי. מה שאפשר לעשות ללא ערבויות פוליטיות אינו "התיישבות", כי אם רק משהו הניראה כהתיישבות – אבל בזעיר-אנפין, וקוראים לזה, לאמיתו של דבר, "מדיניות התיישבותית", כלומר: יוזמות מעשיות וישירות, שאין בכוחן ליצור רוב בארץ – אלא שהן מחזקות את עמדותיכם, מפיצות את רעיונכם ונותנות לו צורה מוחשית. בקיצור, הם עוזרים לכם לקראת המטרה העיקרית – המאבק המדיני למען "הצ'ארטר" הפוליטי. אמצעים שונים שייכים למושג זה של "מדיניות התיישבותית". למשל: קניית קרקע בסכומי עתק ובניית ישובים, שבהם תעלה לכם כל משפחה זעירה הון תועפות. הזאת היא התיישבות? לא. אבל יתכן שזוהי מדיניות התיישבותית טובה, משום שהיא קובעת את עמדותיכם, אומדת את אפשרויותיכם ומסייעת לכם (אם אתם ראויים לסיוע) במלחמתכם המדינית. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |