 |
טוב שהערת ואני מקבל את דבריך בעיקרון. אני מסכים שהאינטרסנטיות של תמיכת הציבור הדתי במחנה היותר לאומי היא ברובה אינטואיטיבית ופחות מודעת. אני מסכים גם שאצל רוב רובם של היותר לאומיים הדתיים המניעים די דומים לאלו של היותר לאומיים החילוניים.
היכן שאנו אולי חלוקים נוגע יותר לצד השני של המפה. אני מתקשה להבין איך רבים יותר במחנה החילוני החופשי אינם מבחינים בכך שגיוס החובה של בניהם לשרת תחת פיקודם של אנשים כמו עופר וינטר הוא בגדר בגידה עצמית בכל ערכיהם. האם החילוניים הללו מסכימים לעקוד את בניהם על מזבח הקמת המקדש או התפילה במערת המכפלה או מה שגרוע עוד יותר מכך, במסגרת מערכות השם של צבאות הוינטר? בראייתי החילונים החופשיים בישראל נמצאים בתהליך איטי אך עקבי של הפיכה לאנוסים של מדינת ישראל. העויינות והסכנה הערבית הקיומית היא המתאר העיקרי של החיים בישראל וברית בין יהודים חילוניים וערבים ישראלים היא חלום מסוכן באספמיה. היהודים החילוניים מוצאים עצמם כלואים בברית של חיים עם יהודים אחרים שערכיהם הם בלתי מתקבלים על דעתינו. העובדה שמנהיג פאתטי כמו יאיר לפיד מצליח להחזיק סביבו על בסיס של קבע מפלגה של עשרה פלוס מנדטים, מלמדת משהו לא פחות מן התנודות באלקטורט שלה. את המונח יודו-נאצים טבע איש אחד, אבל יהודים רבים מאד מאד יודעים היטב על מה מדובר.
מה שלדעתי לא מודע לרוב הציבור, הוא העובדה המפתיעה שהדו-קיום בין דתיים לחילוניים קשה לחילוניים, לא פחות ואולי יותר מאשר לדתיים.
מה שמסמל יותר מכל דבר אחר את האנוכיות והאינטרסנטיות הדתית,היא העובדה שכל כך רבים מהם אינם מבינים כלל את הבעייתיות בעקידת יצחק המודרנית שהם כופים על השמאל הישראלי החילוני והפעם בשם אלוהים שבו אברם המודרני אינו מאמין.
הדיון כאן אינו במה יודע וחושב ציבור, אלא במה אינו יודע ואינו חושב הציבור.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש