 |
סוף סוף התפניתי קצת ואני יכול להגיב. קודם כל, מובן שכל הדיון שלנו הוא תאורטי בלבד - בוודאי לגבינו כישראלים, מדינה שבועטת בטרנד העולמי של ירידת הילודה. כאן אתה יכול להמנע מהבאת ילדים ללא כל חשש שתשפיע על העתיד הכלכלי של המדינה (להבדיל משלך אישית). במסגרת הדיון התאורטי הזה, אני מנסה להראות מה עלול לקרות, לדעתי, לכלכלה שהאוכלוסיה המקיימת אותה נמצאת במגמת דעיכה מתמדת. לצורך הענין אני מניח הנחות שמפשטות את המודל - הכלכלה היא אוטרקית ללא יצוא ויבוא, ואין הגירה. אחרי שיש מודל כזה אפשר לראות האם יש מדינה כלשהי שמקיימת אותו ואם לא אז למה.
בוא נניח שיש לנו חברה שהילודה בה נמוכה משמעותית משעור ההחלפה לאורך זמן רב (מאד). התחזיות עבור יפן באמצע המאה מדברות על אבדן של משהו כמו 0.58% מהאוכלוסיה מדי שנה, כלומר זמן מחצית חיים של כ-120 שנה. עבור החברה היפנית בגודלה הנוכחי המשמעות היא ירידה של 750,000 איש מדי שנה (באמצע המאה זה כבר כמובן יהיה קצת פחות). מה ההשלכות של מצב כזה עבור כלכלה? ההשלכות מסדר ראשון הן שיש פחות עובדים ופחות צרכנים. אז קודם כל, אם יש פחות צרכנים כבר נובע מזה שהשוק הפוטנציאלי עבור חברות הולך וקטן. אם זה המצב אז מראש, במקום לדבר על צמיחה במכירות וברווחים חברה מצליחה תהיה זאת שהצליחה להאט את הנסיגה; רק חברה מצליחה מאד תוכל להגדיל את ההכנסות והרווחים לאורך זמן. המודלים של תמחור נכסים פיננסיים בנויים על ציפיה לזרם הכנסות גדל והולך. חברה מנפיקה אג"ח כי היא מצפה שהכסף שהיא תגייס יאפשר לה להגדיל את הרווחים במידה שתאפשר לה לשלם את החוב וגם לצבור רווח עודף. אבל האם יש טעם להלוות לחברה כסף רק כדי שהירידה ברווחיה תצטמצם? ספק רב. כמלווה אתה לוקח את הסיכון שהיא לא תצליח להחזיר את החוב, ובשוק מצטמצם הסיכון גדל. לכן אתה תדרוש רבית גבוהה, שתהפוך את הכל לעוד פחות כדאי - וכמובן תוריד את שווי האג"ח. בקיצור, עולם שבו המשקיעים מפנימים מגמה של ירידה מתמדת הוא עולם שבו הנכסים הפיננסיים יורדים. כפי שהערתי קודם, גם ממשלות תתקשינה לממן את עצמן באמצעות גרעונות וחובות כפי שהן עושות היום; גרעונות מתבססים על הנחה מובלעת שלחברה יהיה קל יותר לממן באמצעות מסים סכום מסוים בעתיד מאשר בהווה, אבל אם החברה נמצאת בדעיכה ההנחה הזו פוקעת.
בעיה אחרת ואולי חמורה יותר היא הירידה במספר העובדים. הבעיה הזו עלולה להיות חמורה יותר כיוון שמספר העובדים יורד לא רק באופן מוחלט אלא גם באופן יחסי - שעור העובדים מכלל בני החברה קטֵן, וכל עובד נדרש לקיים מספר גדול יותר של תלויים. התוצאה היא שהחברה צריכה למצוא בהתמדה דרכים להעלות את הפריון של העובדים, להעלות בהתמדה את גיל הפרישה או לרדת ברמת החיים. אין אפשרות אחרת. יש מקומות שבהם זו לא בעיה: בסין, למשל, מדיניות הילד האחד הביאה לכך שכבר היום מספר האנשים בגיל העבודה מתחיל לרדת; אבל בסין יש מאות מיליונים שאינם ממצים את פוטנציאל הפריון שלהם כי הם חיים בסביבה כפרית, לא זכו להשכלה וכו'. הדור הבא יקבל הרבה יותר מהתנאים האלה ולכן פריון העבודה שלו יוכל לעלות. בחברה כמו יפן או קוריאה שכבר מיצתה כמעט לגמרי את הפוטנציאל זה הרבה יותר קשה.
תעשיית הבניה בחברה כזו, כמו רבות מהתעשיות שפועלות בראיה ארוכת-טווח, תהיה בין הנפגעות הקשות. אם ביפן מתים בשנה חצי מיליון איש יותר מאשר מגיעים לבגרות, למה לבנות דירות? הרבה יותר דירות מתפנות ממספר האנשים שמחפשים דירה. למה לסלול כבישים אם ההנחה היא שבעוד עשרים שנה מהיום יהיו פחות עשרה מיליון יפנים שיסעו בהם? התחזוקה של הכבישים הקיימים תהיה עול גדול מספיק, בפרט כאשר בהדרגה תידלדל האוכלוסיה במקומות קטנים ומרוחקים וחלקם יינטשו. ספציפית לגבי יפן יתכן שהיפנים ינצלו את ההזדמנות לעבור לדירות מרווחות יותר כפי שהצעת, אבל לאורך זמן גם זה לא יספיק - ובמדינות כמו גרמניה, שאינה ידועה כמו יפן בצפיפות הדיור שלה, זה עלול לא להשפיע משמעותית.
כעת, לשאלות שלך על למה לעזאזל אנחנו לא רואים את כל זה מתרחש. התשובה היא שעוד לא הגענו לזה. יפן היא נערת הפוסטר, או זקנת הפוסטר, של הזדקנות האוכלוסיה - ובכל זאת רק ב-2011 היא חוותה לראשונה ירידה בגודל האוכלוסיה, ועד עצם היום הזה היא איבדה פחות ממיליון וחצי תושבים או 1.1% מצטבר. התהליכים האלה הם אטיים מאד; רבוי טבעי יכול להמשך הרבה שנים לאחר ירידת הילודה מתחת לשעור ההחלפה. דרום קוריאה, למשל, ירדה מתחת לשעור ההחלפה בסוף שנות השמונים, הילודה שם נמוכה משמעותית גם משל יפן, ובכל זאת היא צפויה להתחיל לרדת בגודל האוכלוסיה רק סביב 2040. לכן עוד לא הגענו למצב שניסיתי לתאר בשום מקום בעולם. כמו כן, המדינות שבהן יש קפאון או ירידה לא נמצאות בחלל ריק כפי שהניח המודל; יש יצוא ויבוא ויש הגירה. אם יש יצוא אז השוק של הפירמות לא קטֵן בהכרח, אם יש הגירה אז ירידה במספר העובדים והצרכנים מתקזזת במדה רבה או אפילו לגמרי. בעשורים הבאים נגיע למצב שבו פחות או יותר כל אירופה תהיה בירידה, ואילו ארה"ב שמקשיחה את מדיניות ההגירה שלה ובשנים האחרונות הילודה בה הצטמצמה מתחת שעור ההחלפה עלולה להגיע לקפאון; זה יהיה קרוב יותר למודל. אם האייל ימשיך להתקיים עוד ארבעים שנה נוכל לבחון את המצב.
בהערת אגב, הרבה יותר מעניינות אותי ההשלכות החברתיות של התהליכים האלה מאשר ההשלכות הכלכליות; אבל זה כבר לא לתגובה הארוכה מדי הזו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש