בתשובה לרון בן-יעקב, 06/06/18 20:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה שעורר את חשדי היה המשפט "סירב בית המשפט לקבוע עמדה עקרונית בנושא". הרי זה בדיוק תפקידו של ביה"מ העליון. אני מנחש שביה"מ אמר, כפי שכתבת, שיש כאן שני זכויות מתנגשות, חופש הדת והחופש מאפלייה לא הוגנת. ולכן מן הסתם יהיה זה תפקידם של המחוקקים לפרט (elaboration) מתי חייבים לשרת מישהו ומתי מותר לסרב על רקע חופש המצפון. הרוב בעליון האמריקאי קבע שהנציבות וביה"מ הרגיל סיבכו כאן מצב פשוט. מאחר ועיצוב עוגות הוא צורה של ביטוי ואמנות, יהיה זה מופרך לתבוע ממישהו ליצור/להתבטא באופן הנוגד את מצפונו. ברמה העקרונית הרוב מדבר על הזכויות המתנגשות של החופש לנהוג ע"פ דתך לבין זכות המדינה להפעיל את כוחה כדי למנוע אפלייה של אנשים למשל על רקע של עויינות הסטייט כלפיהם. זו כנראה הסיבה שהודגש שהאופה פיליפס הציע לזוג לקנות כל דבר אחר בחנותו. אם היה מדובר בזכותם של החד-מיניים לקבל מוצר זהה בדיוק למה שמקבלים הלקוחות האחרים, הפסיקה היתה בעייתית. העובדה שהלקוחות דרשו שירות שאף אחד אחר לא מקבל, היא שמאפשרת את פסה"ד. שתי השופטות הליברליות כתבו שהן היו פוסקות הפוך, על סמך חוק מקומי של דנוור האוסר למנוע שירות מאדם על רקע זהותו המינית וכו'. מכאן אני מסיק שהרוב רומז כאן שהחוק הנ"ל אינו עומד בדרישות החוקה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הנימוקים שלך היו משכנעים אותי, אבל מסיכומי פסק הדין שקראתי עולה שלא הם עמדו במרכז ההחלטה אלא היחס הלא הוגן לפיליפס מצד הרשויות. קנדי התמקד בכך והתחמק מפסיקה בנוגע לשאלות העקרוניות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם קראת את פסה"ד יש לך יתרון עליי. אני מסתמך על הכתבה בגארדיאן שצטטתי. ע"פ מה שראיתי שם לא מדובר בויכוח בין מירי רגב ליאיר לפיד, אלא באנשים רציניים משני הצדדים וה"התחמקות" אם תרצה היתה מנומקת. שתי השופטות הליברליות הסתמכו על חוק מקומי שאוסר להפלות בשירות על רקע גזע, מין, דת, מגדר ... ולכן כתבו שהיו מאשרות את פסה"ד הנמוך. השופט קנדי אכן כתב שועדת הזכויות של דנוור לא התיחסה בכבוד לאמונתו הדתית של האופה. אבל לגופו של העניין השופט כן התיחס להתנגשות בין חופש המצפון/דת לבין זכותה של המדינה לחוקק חוקים שיגנו על האזרח מאפלייה בלתי הוגנת. דוקא הדוגמה בה השתמש השופט מעניינת: הוא כתב שזכותה של המדינה לחוקק נגד אפליית שירות נובעת מהרצון להגן על האזרח מעויינות של השלטון. מכלל הן אתה למד את הלאו. השופט אולי לא סבור שמותר לחוקק נגד אפלייה שעושים פרטים על רקע מצפון/דת. ולכן קנדי כתב שעל הרשויות לפרט/להבהיר את החוק בנידון. לגבי המקרה הנידון, קנדי סבר שלא מדובר במקרה העקרוני. במקרה כאן הלקוח דרש מן המשרת, שרות מיוחד שנגד את אמונתו הדתית ולא שירות הניתן מעשה שגרה לאזרחים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבהיר שלא קראתי את פסה''ד אלא כמה סיכומים שלו באתרי אינטרנט שונים. מקריאת אלה הבנתי דומה לזו שבתגובתך האחרונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה דעה נוספת ששמעתי בראיון עם דויד פרום (כיום עורך בכיר באטלנטיק, רפובליקני ששרת בממשל בוש). פרום טוען שזו החלטה שפוטנציאלית יש לה חשיבות עצומה בדיוק בגלל הבסיס הצר שעליו היא נשענת. היא לא מדברת על האיזון בין אפליה לחופש דתי, אבל היא כן אומרת שפעולות רבות שעשויות להישמע הגיוניות בנסיבות אחרות הופכות לא סבירות כשברקע שלהן יש משטמה דתית. הסיבה שההחלטה הזו חשובה היא הקשר לנסיון של הנשיא טראמפ לאסור כניסת מוסלמים לארצות הברית. למרות שלנשיא סמכות כמעט מוחלטת בנושאי הגירה, בתי המשפט אמרו שאם הוא רוצה לממש את הסמכות מתוך כוונת זדון, אז אולי בעצם הסמכות לא כל כך מוחלטת. ההחלטה בנושא עוגת החתונה אולי פותחת פתח לביה''ש העליון להחליט שהחלטה על בסיס סמכות שבד''כ נחשבת למוחלטת איננה כזו אם היא נעשתה מכוונה מרושעת. מצד שני זה גם צריך להדאיג את מי שמעוניין בנשיא עם יכולות ביצוע אפקטיביות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |