 |
תודה. רק עכשיו קראתי את הכתבה והיא מאד מעניינת. היא עוסקת בהקלטה של גולד מ-1955 לווריאציות גולדברג, שם הוא ניגן שוב ושוב כל וריאציה, עד שהתקבל טייק שהוא היה מרוצה ממנו. ההוצאה החדשה כוללת את כל הטייקים שנפסלו, ולכן אורכת 5 שעות, בהשוואה ל-38 דקות של הגירסה המקורית. בהקלטה המאוחרת, מ-1981, הוא ניצל את האפשרויות של העידן הדיגיטלי (הטרי מאד, דאז) ושילב קטעים קצרצרים - לפעמים רק צליל בודד - מתוך טייקים שונים כדי ליצור את הגירסה הערוכה הסופית.
בשני המקרים מפריע לי משהו. המפיק של ההקלטה המוקדמת מצוטט בכתבה כאומר שזו תהיה "חרפה" להוציא לאור את הטייקים שנפסלו, ושגולד עצמו היה כנראה רוצה לירות במי שהיה מחליט לעשות את זה. כמתעניין במוזיקה ובתהליך היצירה, זה מרתק אותי לראות את הדרך לתוצר הסופי, אבל מצד שני אני לא רוצה לצער את האמן (גם אם הוא כבר מת יותר מ-30 שנה). זו דילמה שמזכירה את פרסום כתבי קפקא המקוריים.
במקרה של ההקלטה המאוחרת, מפריעה לי העובדה שיש פה מעין תהליך פוטושופי - אפילו גלן גולד הגדול בעצם לא יודע לנגן את הביצוע של גלן גולד, והוא צריך להיעזר בטכנולוגיה. במוזיקה לא-קלאסית פרקטיקת העריכה הזו מאד מקובלת, אבל משום מה שם היא לא מפריעה לי.
מי שסיפר לי על שיטת העריכה של גולד בהקלטה המאוחרת זה חבר, שהוא ידען מופלג במוזיקה קלאסית. באותה שיחה דיברתי אתו על הנקודה שהעליתי בתגובה 657579 - איך זה שבעידן השזאם, קול המוזיקה ממשיך לשדר כרגיל את החידון המוזיקלי שלו. הוא צחק וסיפר לי שבמשך שנים, אבא שלו היה המגיש של הפינה הזו, והוא, כילד, היה עוזר לו למיין את הגלויות עם תשובות המאזינים. פה התפלאתי למה בשנות השמונים (או אולי אפילו השבעים) היה צריך לשלוח גלויות, במקום להתקשר בטלפון, והסכמנו שכנראה קול המוזיקה תמיד הקפיד להישאר בפיגור טכנולוגי של כמה עשורים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש