|
צריך לבחון את השתלשלות העניינים ברמת האלטרנטיבות. ישראל יכלה להפיל את המל"ט ולא להודיע כלום. באופן זה היכולת היתה נשארת סודית או לפחות מעורפלת. במקרה זה, לא יכלת להשתמש במקרה כדי להכות בבסיס האיראני שבשה"ת T-4 ובמערך סוללות הטילים בסוריה. מאחר וישראל מן הסתם תכננה את המהלכים האלו מראש ורק חכתה להזדמנות/תירוץ לא היה אפשר ללכת בדרך זו. כלומר הויכוח הוא לגבי הצורך בתקיפה המגיבה ולא על הפלת המל"ט. נראה לי שאי אפשר להמליץ לממשלת ישראל לשבת ולא לעשות כלום מול התבססות האיראנים בסוריה מתחת למטריה הרוסית. נראה אם כן שלב העניין הוא העדר אופציות מדיניות (דיפלומטיות) בארגז הכלים של ישראל, מה שמותיר לה רק את האופציות הצבאיות. אני סבור שהעדר אופציות מדיניות לישראל הוא די עובדה שאינה שנוייה במחלוקת (אחרת קשה להסביר את המהלכים הפאתטיים מול ה"ידידים" החדשים ממוסקבה וניו-דלהי). יש האומרים שישראל מתעקשת לא להשתמש באופציות המדיניות ויש האומרים שהללו אינן קיימות מלכתחילה. אני מניח שחסידי השלטון הישראלי, ישאלו מה רע באופציות צבאיות? הרי הן חד-צדדיות ואינן מצריכות תשלום מחיר כלשהו מצד ישראל. התשובה היא שבימים אלו פתרונות צבאיים הם כמעט תמיד קצרי טווח וחלקיים מאד, לעומת פתרונות מדיניים שלפעמים עשויים להתגלות כמצבי שווי משקל לטווח ארוך. כמעט ללא יוצא מן הכלל הנזק הנגרם ע"י התוקף הוא פחות ממה שהוא חושב וטוען, ואפילו במקרה של נזק קשה בדרך כלל לא קשה מדי לתקן אותו. למרבה הצער גם על כלל אחרון זה לא ניתן לסמוך (ע"ע הפצצת הכור בעיראק). בסופו של דבר האפקטיביות של התקיפות הצבאיות תיקבע ע"י המהלכים הבאים שעדיין לוטים בחיק העתיד.
|
|