 |
אעיר תשומת לבך כי אצל י"ל עקדת יצחק, (אותו מעשה ב"באל עם נטיה קיצונית לרצחנות מהסוג הכי בזוי שאדם יכול להרגיש") היא דוקא טקסט מכונן המחבר את המושגים של אהבת ה, יראת ה, האמונה ועבודת ה': "הסמל העליון של האמונה הוא מעמדו של אברהם אבינו בעקידה, אשר בגללה זכה להיקרא "ירא אלוהים": ביטול הערכים האנושיים – הן כרחמי אב על בנו, הן הכלליים כיעודים לעם ולאנושות כולה שבברית בין הבתרים – מפני עבודת ה' "
"….שאין יראת ה' של אברהם – שרק הוא נקרא "מאמין" – כיראת ה' של כל שאר אישי חומש בראשית, ואין ההבדל בין שתי היראות הללו מתגלה אלא בעקידה."
ליבוביץ מצביע על עניין אחד חריג במיוחד בפרשת העקדה. הפרשה הזו מנוגדת לרוח התנ"ך בכל מקום וקונטקסט אחר. כל התנ"ך כולו מצוות וסיפורים של עשה כך וכך למען יהיה כך וכך. והנה פרשת העקידה (שגם אינה נזכרת בשום מקום אחר בתנ"ך אאל"ט), לא זו בלבד שעומדת בניגוד לכל הערכים האנושיים (המוסריים) אלא שהיא מהווה גם הפרה של כל ההבטחות שהבטיח ה' לאברהם (ברית בין הבתרים, "כי ביצחק יקרא לך זרע ..."). הרמב"ם רואה בפרשיות ישמעאל ויצחק את 2 האחרונים ב-10 הניסיונות שניסה ה' את אברהם. ולייבוביץ רואה בניסיון העשירי את המקום היחיד בו מתעלה התנ"ך מן הדת המעניקה (עבודת ה' שלא לשמה) אל הדת התובעת (עבודת ה' לשמה).
לי, כמו לך, נראית העקידה כמיתוס ברברי ופסיכופטי. אבל אנחנו איננו אנשים "מאמינים". אצל ה"מאמין" האמיתי ע"פ רוחו של י"ל, הפרשה הזו מסמלת את האמונה ש"אינה אמונה "על תנאי" ואינה מוגדרת בגדרי המוסר האנושי". במילים פשוטות, את העליונות של הציווי הדתי (חובת האדם לאלוהיו) ע"פ הציווי המוסרי (חובת האדם לבני האדם האחרים). ולייבוביץ משלים את החיבור לעבודת ה' באומרו "בקיום המצוות המעשיות יום יום, בהכוונת כל פעולות האדם לא לפי תכונות גופו ונפשו, לא לפי יצריו, לא לפי משמעותן בשבילו, אלא בעשייתן משום עבודת ה'; בזה יש אחד משישים לעקידה".
ואני הקטן מוסיף, כי אנו שיש במעשינו אחד משישים של עקידת בנינו על מזבחו של רוב דמוקרטי שבדרכו איננו הולכים ובשמם של אמונות שבהם איננו מאמינים, מה לנו כי נלין על דרכו של אבי האומה שלנו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש