 |
הסיפור מתחיל בהונג קונג, כשאני בן 18 מפליג כקדט סיפון תפרן לפני גיוס בחברת צים (דמי כיס של 85 דולר לחודש שאת רובם אני מבזבז על סיגריות וקוקה קולה בחנות האניה).
אני משוטט לי ברגל ברחובות הונג קונג ורציתי לקנות את מקלות הקטורת שמפיצים ריח נעים. מהצצה בחנויות ראיתי שחבילה כזו של מקלות עולה בערך תשע דולר הונג קונגי, שהם כדולר וחצי, אבל כיוון שהלכתי רגלי לא מיהרתי עם הקניות כדי לא להסחב עם שקיות.
פתאום אני רואה על המדרכה זקן סיני שמוכר דברי סדקית שפרושים לפניו על שמיכה. היו הרבה מוכרי סדקית כאלה, אבל לזקן הזה, שהיה לו זקן לבן דליל ונראה כמו זקן סיני מהסרטים, היו מקלות קטורת שמנים וגדולים ועטופים יפה בניילון מוזהב.
שאלתי אותו כמה עולה החבילה של המקלות והיה לי נדמה שהוא אמר ארבע, אבל הוא לא דיבר ברור, ולא הייתי בטוח שהוא מבין אנגלית. "כמה?" שאלתי אותו, והוא אמר "חמש". ניסיתי להתמקח: "חשבתי שאמרת ארבע". הוא אמר "שש".
בסוף הבנתי מה קורה. אני לא זוכר בדיוק כמה זמן לקח לי לקלוט את העניין, אני חושב שהייתי קצת איטי ובסוף מחלתי על כבודי ושילמתי שבע. בכל זאת המקלות שלו היו יותר יפים מאשר בחנות, ועלו פחות.
אז למדתי שם לקח שעלה לי חצי דולר בסך הכל, והלקח היה כזה: אם המוצר טוב בעיניך, והמחיר טוב בעיניך, אל תתמקח. אומרים לך מחיר- תגיד "טוב".
המשכו של הסיפור עשר שנים אחר כך, כשאני מחפש לקנות רמקולים לשדרוג מערכת הסטריאו שלי. היה לי מגבר טוב עם צליל חם שאהבתי אבל הרמקולים היו JBL שהורישה לי פעם חברה ולא עמדו בסטנדרט. לא היה לי הרבה כסף אבל מוזיקה היתה חשובה לי, הייתי מבלה לא מעט זמן בהאזנה למוסיקה. החלטתי על תקציב של 2500 ש"ח, סכום עתק עבורי באותו זמן. אני חושב שהאוטו שלי עלה סכום דומה. הלכתי לאחוזת הסטריאו ואמרתי לליאל "תשמיע לי רמקולים ב 2500 שקל".
ליאל השמיע לי את ההוא והשמיע לי את ההם ואף אחד מהם לא מצא חן בעיני. היתה לו סבלנות בלי גבול. אפילו כשהמשכנו למעלה מעבר לתקציב זה לא היה זה ודי התבאסתי. לא רציתי להתפשר על הסאונד אבל כנראה שלא הייתה ברירה. שוטטתי בחנות (זה היה עדיין כשהיא היתה ליד מרכז חורב) ופתאום נחו עיני על שתי קוביות ענקיות שעמדו על הרצפה. שאלתי את ליאל "מה זה?" והוא ענה שאלו רמקולים משומשים שאודיופיל אחד השאיר לו למכור כשקנה חדשים בהון תועפות.
"וכמה הוא רוצה עליהם?"
"ארבעת אלפים שקל"
"טוב תחבר אותם נשמע"
וזה היה וואו. בדיוק מה שחלמתי. שמן זית זך. מדויקים בכל הטווח, דוחפים את הבס בלי למרוח, אבל לא קריספיים בכלל.
השתהיתי עוד בחנות לעכל את החוויה ובדיוק נכנס לשם הבחור שמוכר את הרמקולים.
אחרי הקדמה מאוד קצרה שאלתי אותו כמה הוא רוצה עליהם.
"ארבעת אלפים" הוא אמר.
"בסדר" אמרתי
"אבל אני רוצה עוד מאה על החוטים"
"בסדר" אמרתי
לחצנו ידיים, רשמתי צ'ק שעשה לי בור בגודל Sedan Crater בחשבון הבנק ולקחתי את המפלצות הביתה.
חיברתי אותם בבית ושמתי מוזיקה בווליום גבוה בעונג רב.
לא עבר זמן רב והשכן מלמטה דפק בדלת. הוא היה אלקטרונאי שעבד באלביט וגם עסק מהצד במכירה ותיקון של טלויזיות וסטריאו מהבית.
"נו, שומעים שקנית רמקולים חדשים"
הצגתי לו אותם בגאווה, הוא בחן אותם בקפידה ומלמל לעצמו "כן, זה המקורי, זה לא הקיט" ועוד מלמולים שונים.
"כמה הם עלו לך?" הוא שאל לבסוף
"ארבעת אלפים שקל"
"רוצה למכור לי בארבע וחצי?"
חייכתי חיוך גדול. הרמקולים האלה המשיכו לשרת אותי בהנאה עוד יותר מחמש עשרה שנה אחר כך, גם כשירדו אחר כבוד מהסלון למקלט מסיבות אסתטיות.
כשחזרתי לאחוזת הסטריאו כמה ימים אחר כך לספר לליאל כמה אני מאושר מהרמקולים הוא אמר לי
"אתה יודע, הבחור היה קשור לרמקולים ולא כל כך רצה למכור. הוא מתחרט שמכר אותם. אם רק היית מתחיל להתווכח על המחיר הוא היה מנצל את ההזדמנות ולא מוכר בכלל"
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש