 |
|
 |
||
|
||||
 |
סימנתי הוטרדתי, הייתי עד, הגל הנוכחי מבורך, הגל הנוכחי הוא ציד מכשפות. היו גם שני מקרים שבשלהם צריך אולי הייתי לסמן הטרדתי, אבל אני לא מחשיב אותם ככאלה. באחד ביקשה ממני מישהי שלא לטפוח לה על הכתף, כמו שרבים באותו המקום היו עושים לעיתים אחד לשני. היא היתה מן טום בוי כזו, כך שהתייחסתי אליה כאל אחד הגברים. כמובן שנעתרתי מיידית. בשני החמאתי מספר פעמים למישהי על הריח הנעים שלה. כשהסתבר שזה מעיק עליה, חדלתי. באשר ל"הוטרדתי", היו שני מקרים משמעותיים. האחד היה בתחילת דרכי במילואים, עם אנשים שרובם היו מבוגרים ממני בכ-20 שנה, אבל נראו יותר. אחד מהם התלהב יותר מדי מהגוף שלי והעיר הערות מחמיאות ובו בעת מעליבות בנושא זה בכל מקום, בחדרים, במקלחות, בשטח. בהתחלה קיבלת זאת בקורת רוח, לאחר מכן באדישות, ולבסוף נמאס לי וביקשתי ממנו לחדול. משזה לא קרה הזהרתי אותו שאתלונן. כאשר גם זה לא עזר חיכיתי לסוף ההתכנסות שבטרם היציאה לפעילות מבצעית. המ"פ שאל "יש עוד איזה בעיות, שאלות?". ואז הרמתי את היד ואמרתי: "כן, X מטריד אותי מינית". היה צחוק גדול שבייש את המטריד והביא אותו לחדול. במקביל, מאחר והבחור היה דמות מרכזית בפלוגה, נודיתי חברתית, מה שלא ממש הזיז לי. המקרה שני היה באירגון בו התנדבתי. הרכזת ביקשה ממני שאקח אותה לדירתה. עשיתי זאת. ואז היא הציעה שאעלה. סירבתי בטענה שאני ממהר לאנשהו. בפעם השניה היא כבר דרשה שאעלה. סירבתי. בימים שלאחר מכן היא הפכה עויינת, ובמקביל, ללא ידיעתי התחילה להפיץ עלי שמועות על דברים שעשיתי ואמרתי. אף אחת מהן לא היתה קשורה לנושאים שבינו לבינה. מדובר היה בזוטות של חריגה מן הפרוטוקול או מרוח הנהלים. תחילה הייתי אדיש. הייתי מאוד פופולרי באירגון ואנשים נגשו אלי ואמרו לי שכולם יודעים מדובר בשטויות שהיא ממציאה ואני לא הראשון שהיא עושה לו את זה. אלא שהיא עשתה זאת בכזאת מיומנות שההאשמות הללו, שגם אם היו כולן נכונות אין בהן ממש, נדמו לפתע כביטוי לחוסר כשירות ובגרות משוועים. כאשר סוף סוף שמתי לב למטאמורפוזה שהאנשים סביב עוברים, כבר היה מאוחר מדי. נערך בירור מקיף ע"י ועדה שהתכנסה לבסוף כדי לקבל שלוש החלטות מפתיעות: הראשונה היתה שההאשמות היו שקריות, או שהיו הצגה מעוותת של דבר תקין ובמקרה אחד מדובר בניסיון לטפול עלי הדלפת מידע, שהתברר שהיא זו שאחראית לה (בשוגג). ההחלטה השניה היתה שפעילותי תושעה, ללא נימוק. משום כך באה ההחלטה השלישית: שכל הדיון וכן ההחלטה לא יופיעו בכתב. עוד קודם לכן הרמתי טלפונים למי שעברו את זה קודם לי וגיליתי שהם אולצו לעזוב את האירגון ושהם מסרבים להמשיך בשיחה. לא הצטערתי, שכן למדתי שם שיעור מאלף על דינמיקה קבוצתית מן הסוג שפוקד במיוחד אנשים משכילים, שיעור שהיה שווה את החוויה המטלטלת. חודשיים לאחר מכן הביאה פרשיה נוספת לפיטוריה של הרכזת, מה שהביא לעלייה מחודשת של קרני בקרב הקבוצה, אך סירבתי להצעות לחזור (ואף לרוץ לראשות האירגון). הייתי עד: הגעתי לבסיס בו נגד התחזוקה נהג לטמון את ראשו בין שדיה (הגדולים באופן חריג) של פקידתו. הזדעזתי, אך ממגוון סיבות לא התערבתי, וטוב שכך. הגל הנוכחי מבורך מאחר ומתברר היקף התופעה והמצוקה שהיא גורמת, ופתאום אנשים חשים בושה על מה שנדמה היה להם כטבעי, אך גרם מצוקה קשה לצד השני, מבלי שיש לו יכולת אמיתית למנוע זאת, למשל עקב יחסי כח כאלו ואחרים. מדובר בציד מכשפות: אולי בתגובה אחרת. צריך לחזור לעבוד (: |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |