 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני כבר מזמן הצעתי להפוך את כל הריצות מריצות מרחק לריצות זמן: ריצת 10 שניות, 20 שניות, דקה, שתי דקות, רבע שעה, חצי שעה, שעה ושעתיים. נראה לי הרבה יותר נחמד. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אז איך תדע מתי לזרוק את החזה קדימה בשביל הפוטופיניש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שעונים בכל הכיוונים. והכרוז יכול גם לספור לאחור לקראת הסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, עכשיו גם אלף שעונים? הם יסתירו את המצלמות :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר אז שניים עד ארבעה קווי גמר באצטדיון, וכשהספירה לאחור מגיעה ל 5 שניות נשמעת צפירה, המסכים שמציגים את הספירה לאחור הופכים אדומים ומתחיל הספרינט לקו הגמר הקרוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר: זה מחייב מכשור של פוטו פיניש בכל נקודה לאורך המסלול. יותר מסובך, אבל אני מניח שזה כבר לא בשמיים1. 1 ואולי דווקא כן? אולי הכי זול זה דווקא לצלם מרחפן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מכשור כזה הרבה יותר מסובך ויקר (כמה מצלמות צריך בכל המסלול? 100? 1000?) ב. מצלמה במיקום לא מספיק קבוע כמו על רחפן, יכולה ליצור שלל בעיות בדיוק המדידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוחרים יצירה מוזיקלית באורך הנכון (אפשר להחליף כל פעם, רק לפרסם מספיק זמן מראש שהאתלטים יכירו) ומשמיעים ברמקולים, הנאה כפולה לקהל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באצטדיון שגודלו חצי שניית קול, כבר ברזולוציות הנוכחיות ההצעה הזאת נופלת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסלול ריצה עגול, רמקול סימטרי במרכז (ובשביל הפיזיקאים: רצים כדוריים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוסיף סקטים ואופנועים, וקיבלת את רולרבול הוותיק והטוב | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראה כמה משאבים פיזיקליים, הנדסיים, כלכליים, מכניים ואנושיים במקום להסתפק בפס אחר של צבע לבן פשוט ומצלמה יחידה וקבועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי הרגשה שמבחינת צפריר זה דווקא יתרון :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך אז גם אפס רוח, אחרת הצלילים יגיעו קודם לצד שאליו הרוח נושבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, לפחות במקרה הזה זאת כבר בעיה קיימת - בקפיצה לרוחק רוח גבית מסייעת באורח מסורתי לשבור שיאים. וזכור לטובה שיאו של בוב בימון שבזמנו היה כל כך חריג, שחשבו שלא יישבר לנצח (או עד שהרוח, האנושית או הטבעית, תגבר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אם כי במקרה של הקפיצה האגדית ההיא של בימון, הרוח תרמה יחסית מעט: קצת לפני האולימפיאדה הוא קפץ 8.39, תוצאה שכמעט היתה שיא עולם אבל נפסלה בגלל רוח גב חוקה מדי, ואז באולימפיאדה הוא קפץ 8.90 עם הרוח המקסימלית המותרת (שהיא כמובן חלשה יותר). עובדה מעניינת: רוח כן משפיעה על הזמן שלוקח לצלילים להגיע ממקום למקום, אבל לא משנה את התדירות הנקלטת שלהם, במעין אפקט דופלר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי הפתרון הנכון הוא מדידת ההפרשים. הניקוד שאצן יזכה לו הוא בכמה זמן הקדים את האצן הבא אחריו. כך בכל פעם יכול להיות מישהו "הטוב בדורו", ותאורטית שיאים יכולים להשבר למשך זמן רב יותר (אם כי, פרקטית, גם כאן יש חסם עליון, בהנחה שהמקום השני לא הופך להיות חלזון). עדיף אולי להשוות לממוצע של כל עשרת הראשונים, כדי למנוע מצב שבו מישהו לא זוכה לקרדיט שהוא ראוי לו רק בגלל שבמקרה יש שני "גדולי הדור" מעולים. מה שמעניין בשיטה הזו זה ש(א) היא חסינה לשימוש בסטרואידים: אם כולם משתמשים, אין לך כל יתרון יחסי, ו(ב) אפשר להחיל אותה גם על תחרויות עבר. בן ג'ונסון סיים עם 9.79 שניות, לעומת קרל לואיס שסיים עם 9.91? אז ג'ונסון זכה לניקוד של 0.12 שניות, מרשים לכל הדעות (נתעלם לרגע מהפסילה שהגיעה אח"כ). כשיוסיין בולט קבע את שיא העולם הנוכחי בברלין 2009, זמן הסיום שלו היה 9.58 שניות, ובמקום השני היה טייסון גיי, עם 9.71 שניות. בולט זכה ל-0.13 שניות יתרון, והוא (ע"פ המדד הזה) טוב יותר מג'ונסון. שוב, אני מניח שהתוצאות מעניינות יותר אם משווים את האתלט לכל תשעת האחרים שרצים איתו בגמר, אבל אין לי את הנתונים האלה זמינים כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם רוצים למדוד מי היה הטוב בדורו באתלטיקה, פשוט סופרים כמות מדליות, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. הרעיון הוא לאפשר גם השוואה בין-דורית. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |