 |
אני מסכים שלאורך 1750 שנות גלות התפילות והגעגועים לארץ ישראל ולמשיח היו טרנסנדנטיים, ואפילו היה לי דיון ארוך עם אישקש החל מ תגובה 650570 בו אני מצדד בעמדה הזו.
אבל הציונות היתה תוצאה הכרחית של עירוב השאיפות הלאומיות (אמנציפציה) עם השאיפות הדתיות (שיבת ציון). כל הרחש בחש הפרוטו ציוני במשך שלושים שנה שהוליד את הקונגרס הציוני ואחרי עוד 20 שנה של ציונות את הצהרת בלפור היה (בדיעבד כמובן) תהליך שנבנה בכוון אחד- היתוך של השאיפות החילוניות של היהודים לשלטון עצמי עם השאיפות הדתיות שלהם לגאולה.
נכון שבפרוס המאה ה 20 רק מיעוט בעם היהודי עשה את המעשה בפועל ועלה לא"י והרוב הגדול היגרו לארה"ב, אבל כמו שאנחנו יודעים המיעוט האידאולוגי מוביל תהליכים היסטוריים חזק הרבה יותר מאשר הרוב הדומם.
ההנהגה הציונית תמרנה היטב במים הסוערים של יחסים בינלאומיים במחצית הראשונה של המאה ה 20. קשה לומר מה היה קורה אילו, אבל אפשר לראות שלבן גוריון לא היתה בעיה להתעתמן ב 1914 (יחד עם בן צבי) ולהתגייס לגדודים העבריים בצבא הבריטי ב 1918. לומר שקיומה של מדינת ישראל לא היה מתאפשר אלמלא אירוע חיצוני (השואה) הוא להתכחש לעוצמה של התהליך הציוני במאה ה 20.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש