 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה על מאמר מעורר מחשבה. בקריאה ראשונה כל אחד מההסברים נשמע לי סביר ולא מצאתי אחד שמצלצל לי יותר נכון. המוזיקה מסווגת תחת הקטגוריה "אמנות" ואני חושב שראשית צריך להחליט האם המקורות של כל סוגי האמנות - מפיסול עד מחול, דומים, או שמא הקטגוריה מאגדת תחתיה מבעים שאין להם מקור אחד. זה גרם לי לחשוב מהי אמנות, אבל בניגוד לפתילים בדיון 3748 לא מהי אמנות עבור הצופה או עבור החברה, אלא מהי אמנות עבור האמן. אמנות עבור האמן היא כלי ביטוי. נעזוב כרגע מה בדיוק הוא מבטא באמצעות אמנותו, ונתמקד בתכלית- התכלית דומה מאוד לתכלית של הדיבור האנושי: לשדר לבני אדם אחרים משהו מהמתחולל בנפשך. על כן ההסבר של פרוטו שפה נשמע מעניין. השאלה היא האם גם מחול או פיסול יכולים להיות פרוטו שפה באותו אופן, והשאלה השניה מהיכן מגיעה ההתעלות שאנו חשים בעת צריכת אמנות (לא רק מוזיקה- הנה יוסי מעיד שעמד מכושף מול אמריקן גותיק בתגובה 682726) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הפרוטו שפה, אולי כדאי להזכיר שיש עד היום שפות שמשתמשות יותר בטונאליות/מנעד צלילים/המילה המתאימה כאן שאני לא מצליח להגדיר. למשל שפות כמו יפנית או קוריאנית. שמתי לב גם לגבי בנותי הקטנות שכשהתחילו לדבר, מנעד הטונים שהשתמשו בו היה הרבה יותר גבוה מהמקובל, והוא מצטמצם בעקבות החינוך והשמיעה של השפה שלנו שהמנעד שלה צר מאד. לגבי ההתעלות - פה דוקא נראה לי יש אפשרות להפריד בין מוזיקה לאומנויות אחרות: אמנויות כמו סיפור, פיסול, ציור ושירה, במקורן מחקות את המציאות או יוצרות מציאות אלטרנטיבית, אבל שהבסיס שלה מבחינה רגשית, ויזואלית ונושאית זהה לבסיס של חוויות היום יום. לכן לא קשה להניח שהחוויה הרגשית כתוצאה מפסל של תינוק בוכה בזרועות אימו, סיפור על גיבור שאהובתו נטשה אותו או ציור של קרב אכזרי או שקיעת שמש יעוררו רגשות שדומים לחוויה של אותם דברים בהתרחשם במציאות, או לפחות נגזרים מהם בצורה מאד ישירה. כמובן שמה שאמרתי נכון יותר לאמנויות מסורתיות ופחות מופשטות, אבל התופעות שאנחנו מנסים להבין כאן מקורן לפני אלפי שנים ולכן אפשר לשים בצד את ההתפתחויות של מאה השנים האחרונות. מוזיקה, בניגוד לשאר שלעיל, היא מאד מופשטת בבסיסה. אולי היא הדבר המופשט ביותר שנתקל בו אדם בחיי היום-יום. לכן הרבה יותר קשה להבין את ההתפעמות ממנה כתוצאה ישירה של חוויות החיים המוכרות לנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מתכוון לשפה שבה יש משמעות לגובה הצליל - טונאליות היא המילה שאתה מחפש, ודווקא לא יפנית וקוראנית אלא סינית (לאותה מילה יש משמעות שונה לחלוטין כאשר היא נאמרת בגבהים שונים)*. אנקדוטה ידועה בעניין הזה היא שאחוז הניחנים בשמיעה מוסיקלית אבסולוטית בסין גבוה בכמה סדרי גודל מבמקומות אחרים. בהתחלה חשבו שזהו יתרון גנטי, אבל סינים שנולדו בארה"ב לא הראו שום יתרון על חבריהם האמריקאים. לשפה טונאלית יש השפעה עצומה על השמיעה המוסיקלית. אפשר להסכים שמוסיקה היא האמנות המופשטת ביותר, אם כי כמובן שניתן למצוא בה משמעויות "חוץ מוסיקליות" ספיציפיות רבות. ראשית - הטקסט, שהוא חלק מהמוסיקה, וכמעט תמיד קיים בה (מוסיקה אינסטרומנטלית היא תופעה יוצאת דופן בהיסטוריה האנושית - יש הרבה יותר מוסיקה מושרת). אבל גם ללא מילים - "ארבע העונות" של ויואלדי היא דוגמא קלאסית למוסיקה אינסטרומנטלית עם משמעות ברורה. וכולנו יודעים לדבר על מוסיקה עצובה, שמחה, קודרת, עליזה וכו'. * קצת מבלבל, כי המונח טונאליות בהקשר של מוסיקה מדבר על יחסים היררכים בין צלילים כאשר צליל אחד הוא המרכז הטונאלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לשפה טונאלית יש השפעה עצומה על השמיעה המוסיקלית" - מעניין עד כמה זה מתבטא בסתם שפה משופעת דיפתונגים. תודה ליובל על מאמר מצוין! יש עוד היבט תפקודי של המוזיקה שלא ראיתי שהוזכר - תרומה הישרדותית שמקבילה לזו של הדת. כפי שציור על קירות המערה היה בחלקו טקס פגאני ובחלקו ניסיון לייצוג מציאות, אולי גם המוזיקה נולדה מתוך ניסיון בסיסי לחקות את רעשי הגוף (דופק הלב, קול הצעדים בהליכה...) ואת קולות הטבע השונים (גשם, רוח, יללות חיה). ברגע הראשון שבו נולדו הצלילים היה להם תפקיד של מישמוע המציאות וניסיון לתת סדר באי-סדר (תפקיד אמנותי). אבל מרגע זה, הקישור המאגי שעשה האדם בין הפקה מוזיקלית מוצלחת לבין צייד מוצלח או גשם בעתו, עשה את השאר (תפקיד דתי-שאמאני). התפקיד השני הוא גם זה שגרם בהמשך לרצון של בן השבט להשתפר ולשכלל את היכולות המוזיקליות, מה שבאופן מקביל תרם גם לתפקיד הראשון.1 כפי שבאך יצר יצירות נפלאות שנועדו בעצם לשמש את הכנסייה בתפילה השבועית אבל יש להן ערך מוזיקלי גבוה, כך היו גם לאמנות השבטית שני פנים. (כתבתי על מוזיקה אבל בעצם בתחום הזה קשה להפריד לגמרי בינה לבין ריקוד ותנועה טקסית). 1 ואולי אף יצר תפקיד שלישי שנגזר משני אלה ומשלב ביניהם - תיאור המיתולוגיות, חיי האלים והחיים הרוחניים של השבט, בשיר וריקוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיון 16 דקות על זיהוי אבסולוטי של תדירות צליל (PITCH) כולל השפעת החשיפה לשפות. (לפי זכרוני) מה שטוען האיש שם הוא שהזיהוי האבסולוטי קיים מלכתחילה אצל תינוקות (בתור חלק מהיכולת האוניברסלית של לימוד שפה); זיהוא התדירות מתעצב עד גיל 3 כחלק מהתפתחות המוח האינטנסיבית עד גיל זה. לאחר מכן — קשה מאוד עד בלתי אפשרי לרכוש את המיומנות מכיוון שמבנה המוח מתקבע (כמעט לחלוטין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי (שכאמור איני מתחייב לפרטה) המשיכה לאומנות היא דווקא בשל האלמנטים המופשטים שכלולים בה (לא בהכרח בגלל התכנים האידאיים שלה). אלמנטים מופשטים יש בכל האומנויות והם בסופו של דבר התמצית המהנה שלהם. למוסיקה יש יתרון פופולריות שנובע _מהקומפקטיות_ שלה (ליתר דיוק קומפקטיות של קטעים שלה, שיכולים להיות שזורים ליצירה גדולה יותר) וכן נובע מהניתוק שלה מהחומרה שנושאת אותה. הקומפקטיות של קטע מוזיקלי וניתוקה מ"חומרה" מאפשרת לשומע להפנים את חוויית השמיעה של הקטע. הקטע המוסיקלי ממשיך להדהד בזכרון זמן ממושך וזה מגביר את ההנאה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |