בתשובה להיא, 31/12/16 1:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשון ראשון -אחרון אחרון. ספק אם שפינוזה היה מוכן נפשית להתעורר מקברו בשנת 1927 ולקבל את הבשורה ההזויה של פרופ' יוסף קלוזנר מפסגת הר-הצופים "...לשפינוזה היהודי נקרא... מעל רמת הר הצופים, מתוך מקדש המעט שלנו – האוניברסיטה העברית בירושלים – הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!". וכבר התברר שאחים לאחים במקרה הטוב-שועלים. וראוי להדגיש כי 'אחינו' שפינוזה ניאץ גידף וגלגל את תורת משה רבנו עד לים המוות ולעומת זאת העלה ורומם את תורתו של ישו עד פסגות הר הצופים. קרוי הוא ובצדק אבי ביקורת המקרא. אך הביקורת שלו התמקדה בברית הישנה אותה הוא הכפיש ורמס ומשום מה דילגה על הברית החדשה כאילו לא היה ישו חלק מהיהדות שינק מהמקרא.1 לשיטתו- 'התיאוקראטיה של תורת משה : אינה מורה מוסר אמת ולא יסוד למוסר שעניינו אצל האדם ואצל בני האדם כולם וכל העמים כולם- המדינה והדת מחייבות את חירותה של הפילוסופיה , והמדינה של משה , זו התיאוקראטיה , אינה נותנת לא דת אמת ולא מוסר אמת ולא פוליטיקה מוסרית' 2,ואם יבוא מאן דהוא וישאל שאלת תם - ואצל תורת ישו אתה כן מוצא דת אמת ומוסר אמת ? קשה יהיה למצוא את תשובתו בבירור - כי בניגוד לחרם היהודי שהוטל עליו והסתכם באי צירופו למניין ,הרי שאצל 'אחיו' הנוצרים (ולא סתם סירב להתנצר) הוא היה מועלה על המוקד בסגנון דעאש על עשירית מדבריו נגד תורת משה. והוא ידע היטב זאת שכן הוריו ברחו מהאינקוויזיציה והוא עצמו ראה במו עיניו איך מעלים גר צדק על המוקד ושורפים אותו חי באכזריות מטורפת. שפינוזה היה קרוב מאוד לליאן דה-ויט ראש ממשלת ארצות השפלה ויועצו בעיסקי המדינה ואף מורו בפילוסופיה ויש שטענו כי המאמר התיאולוגי-מדיני היה מעין משלוח -מנות תיאולוגי למפלגה בהלכות הכנסייה והמדינה וזאת בצירוף משלוח מעות בדמות פנסיה שנתית של 200 פלורינין. 3 האם מכאן באה חיבתו המוזרה לישו ולברית החדשה אותה אהב בעוד שאת הברית הישנה ניאץ וגידף ? האם נקמה לדתו המתנכרת היא הסיבה או סיבות אחרות שטיבען הינו בטבע האנושי. אחד מהחוקרים הנוצרים הידועים דונין בורקובסקי כותב 'שפינוזה מזדהה עם כריסטוס ועם פאולוס ואין זו אלא 'אשליה נוראה' שההוגה השלה את עצמו , שהרי תורתו סותרת את 'הנצרות האמיתית,ההיסטורית,הדוגמאטית' וברגמן כאן שואל- אומנם השלה ההוגה את עצמו ? שמא בא להשלות אחרים בלבד , את הנוצרים הליבראליים אנשי שלומו , שבחברתם ביקש לעצמו אחיזה ציבורית כלשהי ? ושמא בא להשלות אותם יותר מאשר את עצמו ? הגדיל ליאו שטראוס לעשות והלך לרמב"ם (אותו שפינוזה שנא עד מוות) וממנו ניסה לקנות סנגוריה על הסתירות האין סופיות של שפינוזה 4 שפינוזה היה אתיאסט מובהק (י.ליבוביץ) אולם נדמה כאילו אימץ לצורך ניגוח הדת היהודית את שיטת הקראים שכן הוא נצמד לטקסט בלבד ומשם הוא יוצא לנגוח.הכלל שתורה דיברה בלשון בני -אדם ואשר הרמב"ם סמך ידיו עליו נשכח משפינוזה כלא היה. מהפסוק 'מי כמוכה באלים' הוא קובע שמשה הכיר גם באלים אחרים ואפילו הביא תנא דמסייע את יתרו שאף הוא אמר 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים ' - וכך הוא מעקם ומסרס את התובנות ביהדות שהוא ידע בוודאות על כך.שכן תלמיד חכם היה. שפינוזה לא הבין את תורת משה או ליתר דיוק לא רצה להבין. ומכאן אני מגיע לעיקר הדברים - ולהבהיר מהי עמדתו של שפינוזה מול הרמב"ם וזאת בהקשר למושג חסידי אומות העולם. הרמן כהן מדגיש זאת "...ושוב אנו חוזרים אל אב נטייה אחת בתפיסתו הספרותית של שפינוזה . כשם שהוא נלחם בכל מקום את מלחמת פשוטו של מקרא , כך הוא נלחם בהתלהבות בכל תפיסה שכלתנית של כתבי הקודש . כאן מקור השנאה העיוורת ממש שלו לרמב"ם , שממנו באו לו ( לפי הודיית עצמו , אמנם לא פירש בשם הרמב"ם ) הרעיונות הגדולים והעמוקים ביותר , ואפילו אב הרעיון של הפאנתיאיזם , ואין בדבריו של שפינוזה אלא ביטול גמור של הרמב"ם , והדברים מגיעים לידי עיקום וסירוס . בבחינה זו , ביחסו של שפינוזה אל הרמב"ם , הרי הוא יוצא מן הכלל , מכלל היחס שהתייחסו אליו כל הפילוסופים הנוצרים ..; כמעט שאין פילוסוף , שלא יביא את דברי 'משה המצרי , ' כפי שהיה הרמב"ם קרוי בפי רבים , בכבוד ובהערצה . כתומס מאקווינו , כאלברטוס הגדול , ובייחוד ניקולאום איש קחה , אבי הפילוסופיה הגרמנית בצורת יסוד של פאנתיאיזם , הכול מכירים את התכונה העיונית של אמונת הייחוד להרמב"ם שלנו , שפינוזה בלבד רואה בו פרושי כזבן , מעקם דברי הכתוב , כמי שאריסטו הניח לו כאן מקום להתגדר בו . אפשר , אם כן , שגם הדעה הקדומה בדבר האריסטוטליות הפנימית של הרמב"ם אביה הוא שפינוזה . אף הוא לא נודע לו , שבתורתו של אריסטו גופה מצויים יסודות פאנתאיסטיים ; אבל אנוס היה להודות , שבפילוסופיה היהודית יש נטייה כזאת לפאנתיאיזם . מהיכן באה זו אלמלא שהצמיחה אותה התפיסה השכלתנית של דברי הכתוב , ובייחוד זו המלחמה בכל צורה של הגשמה ? אף כאן בולטת הסתירה בהשכלתו הספרותית של שפינוזה . "5 לסיכום בעניין שפינוזה - אין כאן המקום ואני לא בטוח שאני האיש הנכון להבהיר את משנתו באופן מכובד וראוי ביחס הכללי ואם תרצי תוכלי לעיין באין ספור ספרים בעניין ,אך בכל הקשור להבנתו את היהדות בכלל ובהקשר הנקודתי בעניין שבעת מצוות בני נח שמתוכן גזר הרמב"ם את השאלה מיהו האדם שראוי לתואר חסיד אומות העולם,ברור לי כי שפינוזה לא היה האיש הנכון להשיב על כך,מה גם שהוא טעה טעות מהותית בעניין הלכתו של הרמב"ם וזאת בנוסף לקנאתו ושנאתו לרמב"ם אשר מעכירה את דמותו. ולשאלתך הנקודתית אסיים במה שסיים הרמן כהן אשר סיים במה שסיים זיגפריד - " ואסיים בפרק מאמר אחד משל שפינוזה , שעל ידו הגיע לידי פרסום בעולם , אומר : רוצה הוא לדון על מעשי האדם ועל תשוקותיו כדרך שדנים בקווים ובגופים גיאומטריים . מידה זו של העדר היפעלות , של דיוק מאתימאטי , לא היתה מקובלת עליו בזמן שדן ביהדות ובחלוקת האורות והצללים בין היהדות לנצרות . והרינו מסיימים בדברי זיגפריד 'שפינוזה אינו יכול להיות בעינינו מי שנועד להיות פרשנם של כתבי הקודש כעומקם , שכן חסר כל הבנה במניעים המוסריים , הפועלים בכל דתיות אמיתית ... אף לא עמד על אבות יסודותיה של הנבואה' הוגה גדול ככל שיהיה לא יכול לשנוא הוגה הגדול ממנו ומתוך קנאתו שהקדים אותו במחשבה יכול לבקש להורות דרך בשבילי המחשבה. וממשה (רבנו ) ועד משה ( הרמב"ם ) אותם תיעב שפינוזה - למשה (מנדלסון) - פגישתו של משה מנדלסון (32) עם הרב יונתן אייבשיץ בשנת 1761 הסתיימה עם מכתב המלצה עשיר ואף מוזר המדמה את משה האברך למשה רבנו "כי ידי משה כבדים ויקרים וכביר מצאה ידו בכל חכמה למודית וטבעית , מחקרית , הגיונית , פילוסופיא ומליצות " ובתואר 'חבר' הפחות מאשר התואר שהוא ביקש ' מורנו הרב'. הנימוקים לכך מצידו של ר' אייבשיץ היו מקורים לא פחות- תואר 'חבר' ניתן למנדלסון כדי להפחית מכבודו ואי מתן תואר 'מורנו' כי הוא היה רווק - ורווקים לא יכולים להכנס בנעלי מורנו הרב. שמואל פיינר טוען בביוגרפיה על משה מנדלסון כי למקרה הזה 'הייתה השפעה מכרעת לסטייה מהקריירה הידועה מראש של תלמיד חכם'. משה הפסיד את התואר 'הרב' מהיהודים אבל קיבל מהנוצרים את התואר 'סוקרטס הגרמני' מספר שנים לאחר מכן בשנת 1769 קיבל מנדלסון מיואן קספר לאפטר איש כנסיה מציריך את הספר 'בחינת ההוכחות לנצרות ' מאת שרל בונה ואולטימטום בהקדשתו : תפריך את טיעוני הספר או תצטרף לחיק הנצרות. מנדלסון נזהר כל ימיו לא להכנס למגרש המסוכן הזה,שכן בכל מצב היה מפסיד - או את הנוצרים שהפכו אותו לסוקרטס או את בני עמו שאיתם הוא הלך על הקרח .אתגר זה אילץ את מנדלסון להשיב לו ב'איגרת אל האדון הדיקונוס לפאטר ' ובו הוא מבהיר לו כי היהדות -לעומת הנצרות - אינה תובעת בלעדיות על הדת ואינה דת מיסיונרית ומוסיף כי גם לגויים שמורה הזכות לגאולת הנפש ואת העולם הבא וזאת מבלי להצטרף ליהדות על ידי שמירת שבעת מצוות בני נח ובכך להצטרף לחסידי אומות העולם. בכך נתלה מנדלסון במקורות תלמודיים ורבניים ואף גייס לעזרתו את הרמב"ם בעניין. אבל כאמור החלוקה שחלק הרמב"ם בין המקיימים את שבעת מצוות בני נח מתוך חובה וציות לציווי האלוהי לבין מי שהגיע לכך מדעתו הציקה לו עד מאוד ולא בכדי : מנדלסון האמין בכל ליבו בדת הרציולנית. מיכאל מאיר טוען כי - הפילוסופיה של הרמב"ם ,אף שהיא שייכת באופיה לימי הבינים , שימשה למנדלסון כגשר מן היהדות התלמודית אל דת התבונה .אבל במקרה הנדון טעה מנדלסון שלא באשמתו באי הבנת דבריו של הרמב"ם בסיכול האותיות וגם מהמחשבה שהובילה אותו לכך- כדי לא לרצוח לא צריך להבין זאת בשכל אלא להבין זאת כמקור אלוהי. ולשאלתך- לו מנדלסון היה מאמץ את גישתו של בעל השולחן ערוך בכך שהיה כותב 'ונכוחה היא' דיינו. ----------------------- 1 " כאן אנו באים אצל סתירה חדשה ומשונה מאוד בשיטתו של שפינזה . משגמר את מלחמתו בחמשת חומשי התורה בדרך האמורה , הוא חוזר ומעמיד לעומתם את האבנגליונים ואיגרות השליחים ולאחר שבחר מתוך אלו את כל המקומות המתאימים למשפטו הקדום על תורתו של ישו הריהו מעביר לפנינו את הכתובים היפים שבנביאים ובתהילים ובשאר הכתובים , כאילו לא היו הללו אלא בני לוויה של הברית החדשה ולא גידולי תורת משה . מתמיהה היא דרך זו לגבי אדם שנולד ביהדות , וקל וחומר לאדם שהתקין את עצמו להיות מורה הוראה בישראל". - הרמן כהן: עיונים ביהדות ובבעיות הדור- עמ' 66 2 שם עמ' 63 3 איגרות ברוך שפינוזה -ש.ה. ברגמן עמוד 13 4 הרמב"ם בפתיחה למורה נבוכים על הפסוק במשלי : 'תפוחי זהב במשכיות כסף — דבר דבור על אופניו . ' על דרך הנגלה משמיע ההוגה דעות , המסכימות לסברות ההמונים ולאמונותיהם המקודשות קדושת דורות' מפני דרכי שלום , אנוס על-ידי משטר של רודנות- ומאמין באמת שסברות ואמונות המוניות אלה מועילות לחיי הציבור , למוסדותיו ולתקנותיו , ואין רצונו לערערן , על דרך הנסתר הוא מרמז לדעותיו האמיתיות . באופן זה ניתן לבאר סתירות שבדברי ההוגה . אלה הן סתירות , שבהן התכוון המחבר לעורר את דעת המעיין היטב , כי אין תוכם של הדברים כברם , והדיבור הוא אחד בפה , או בחצי פה , ואחד בלב שלם . הקורא הבינוני אינו יורד לסוף דעתו של המחבר , אבל הקורא , המדקדק בדברי המחבר , הבוחן והבודק אותם לעומקם , עומד על כוונתם האמיתית , כדברי הרמב"ם שם : 'כמו זה התפוח של זהב , אשר כיסוהו בשבכת כסף דקת העינים מאוד , וכשייראה מרחוק או מבלתי התבוננות יחשוב הרואה בו , שהוא תפוח של בסף , וכשיסתכל איש חד הראות הסתכלות טובה , יתבאר לו מה שבתוכו ויידע' שהוא זהב .- שם עמ' 30 5 הרמן כהן: עיונים ביהדות ובבעיות הדור :עמ' 65 |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |