 |
מריאן רבינוביץ, רופא שעוסק בגריאטריה, כתב ספר בשם "המוות, רילקה ואני", בוא הוא ניסה לתאר את נסיונו, חוויותיו וההבנות שלו מטיפול בחולים תוך מסע לעולמו של רילקה. באחד הפרקים הוא מתאר את חולה במצב שטיון מתקדם בבית חולים, שבשנות התדרדרותו אשתו טיפלה בו במסירות. רבינוביץ רצה לנחם את האישה ואמר לה שבעלה, ששכב מעורפל חושים, לא כועס עליה. האישה התעקשה שהוא כן כועס עליה על כל הטיפול שהיא כפתה עליו, התרופות, האוכל, העיסויים. אז רבינוביץ הבין שאם היא תישאר עם התחושה שבעלה כועס עליה, היא תחייה את חייה בתחושה שכל המאמצים שלה היו מאמצי סרק, מהתלה נוראה. ואז הוא החליט לעשות מה שאף פעם איננו עושה, להשתמש בכל האמצעים שישנם כדי להאריך את חיי בעלה, להרוויח זמן. אחרי כמה ימים הוא שאל את האישה אם היא עדיין חושבת שבעלה כועס עליה, "כבר לא".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש