 |
|
 |
||
|
||||
 |
אחרי שמילאתי את חובתי, אני מחכה ליום שלאחר הבחירות בחשש. בפני הנשיאה (או הנשיא?) עומדות לדעתי שתי בעיות קרדינליות הקשורות זו בזו: 1) להתחיל לאחות את הקרעים העמוקים בחברה האמריקאית. אלה שסעים שהתחילו לפני עשורים ומועמדותו של דונאלד טראמפ העמיקה אותן לשסעים, עוינות ושנאה בכמה מימדים - בן גיזעי, בין מגדרי, בין רמת השכלה, בין גילאים, בין דתי. 2) ובכל זאת, אם נסתכל מעבר למועמודותו שערוריתית של טראמפ, הרי בסופו של דבר ניצבים מאחוריו מליונים שיש חובה מוסרית ופרקטית להתייחס לטענות ובמיוחד להרגשה שהם נדחים הצידה. להערכתי, גם תחת שלטון גב. קלינטון וגם תחת שלטון מר טראמפ יהיה קשה לעשות משהו בנידון. סביר שטראמפ, אם יזכה, יאמץ את העמדה המוכרת ממשלת ישראל הנכחית - נבחרתי ואני יכול לעשות מה שאני רוצה, במיוחד לדרוס את מי שנגדי. לא לשיתוף פעולה, לא לנשיא שהמנדט שלו לשרת את כולם לטובת כולם. בנוסף, בסצנריו אפשרי הוא יצטרך להיתמודד עם התנגדות מבית. למשל בקרב אנשי ה- freedom caucus (מה שפעם היו חברי מסיבת התה) שכל עמדתם מצטמצמת מאז היום הראשון אחרי נצחון אובמה ב-2008 לאמירה של אחד מבכירי המפלגה - אנחנו נקדיש את מעשינו רק לדבר אחד, להתנגד לכל דבר שאובמה רוצה. טראמפ עלול למצוא עצמו נאגף על ידם והוא לא יוכל לשתף פעולה עם הדמוקרטים למען מציאת דרכי פעולה אפקטיביים. גם, אחרי כל ביב השופכין שהוא הוציא על הדמוקרטים ועל בכירי הרפובליקנים שהתנגדו לו, קשה לראות איך הוא יכול לעמוד בפני בוחריו ולנסות למצוא פשרות עם אותם "מטומטמים, פושעים" בוושינגטון (משתי המפלגות). זה בקשר לאי-היכולת שלו להעלות את ארה"ב על מסלול של פיוס, פשרה וקירוב. באשר למיניותו הכלכלית והיכולת שלה לשפר את מצב של חתך מצביעיו מעוטי ההשכלה וההכנסה. כלכלת טיפטוף מלמעלה היא פנטזיה שנכשלה בימי רייגן וקיצוצי המס העמוקים (לעשירים וחברות במיוחד) והרחבת התקציב העצומה שהוא מציע לא יעזרו למעמד הבינוני והנמוך. להילארי לעומתו יש תוכנית כלכלית קונקרטית. טובה יותר או פחות זה כבר נושא לוויכוח, אבל בהחלט ישנה תוכנית עליה ניתן להיתווכח ולבנות. האם היא תוכל ליישם אותה או חלקה? תלוי מאד בתוצאות הבחירות לבתי הנבחרים. ברור שהקונגרס יהיה רפובליקני, ולא יישתף איתה פעולה. הסנאט יהיה לכאן או לכאן אבל גם מיעוט רפובליקני יכול להציג היתנגדות עיקשת. מה עוד שמיומה הראשון קלינטו כנראה תעמוד במתקפה ארסית חסרת מעצורים. גם הסיכויים שלה להתחיל איזו דרך של פיוס לא נראים וורודים. אמנם מאחריה מפלגה מאוחדת, בניגוד לרפובליקנים, אבל היא צריכה להיתגבר על העוינות והאנטי הרפובליקני והעוינות בקרב בוחרי טראמפ הרפובליקנים. הפתח הצר דרכו אולי אפשר יהיה לעשות משהו: קלינטון כנשיאה מיישמת את נסיונה כסנטורית שעבדה בשיתוף על רפובליקנים ומעבירה אי אילו החלטות וחוקים כלכליים חברתיים שמכוונים לטפל במצבם של השכבות הבינוניות נמוכות ובמיוחד היותר חלשים בחברה מבחינה סוציו-אקונומית-השכליתית (חתך תומכי טראמפ), במטרה לשכך מעט את חרדתם וזעמם (מוצדק או לא) וגם לאחות מעט את הקרע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן. רייגן היה נשיא דפוק שדרדר כלכלית את אמריקה... מה עוד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מספיקה לך הכלכלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהידע המועט שלי בתחום התרשמתי להיפך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא האר עינינו ליתרונות של כלכלת הטיפטוף מלמעלה וקיצוצי מס נרחבים שהיו, או לא, בתקופתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאד קשה לתת ציונים לנשיאים בענייני כלכלה משום ש: 1. נשיא הוא לא מלך, הוא כפוף לבית המשפט ולסנט. נשיא עם פרלמנט לאומתי, וכל הנשיאים האחרונים (מלבד קרטר וטראמפ) היו כאלה, יתקשה להעביר את כל ההחלטות הכלכליות שהוא רוצה, וכל הנשיאים יורשים את בתי המשפט מקודמיהם. 2. גם אילו נשיא היה מלך, האזרחים הם עדיין אנושיים. כלכלה של מדינה מסויימת יכולה לצמוח אם אחד מתושביה ממציא המצאה מדהימה או יכולה להתפרק אם איזה כמה שודדים מצליחים יותר מהרגיל (ובאופן פחות קיצוני, אזרחים שלא מרוצים יכולים להרוס את הכלכלה גם בלי כוונה, רק על ידי המנעות מקניית מוצרים מסויימים) 3. גם אם הוא היה מלך שמנהיג רובוטים, הוא עדיין היה תלוי בנשיאים הקודמות. פעולות מסויימות יכולות להשפיע כלכלית (לרעה או לטובה) עשורים אחרי שהתקבלו. 4. גם אם היה מלך שמנהיג רובוטים עם מכונת זמן, הוא עדיין תלוי בהתנהגותן של המדינות השכנות. 5. אין מדד אחד שנקרא "כלכלה", יש הרבה מדדים שונים שלא תמיד תואמים זה לזה. בהתחשב בזה ובחוסר האובייקטיביות האינהרנטית, ברור שתמיד יהיה מי שיטען שנשיא מסויים הוא ענק או גנד כלכלי... בהנתן ההסתייגות מלמעלה, אלה המדדים העיקריים (לדעתי): 1. הגידול בתוצר הלאומי (פר נפש) לפי הסדר: רוזוולט, קנדי, קלינטון, רייגן, קרטר, ניקסון, אייזנהאור, בוש האב, בוש הבן, אובאמה, טרומן והובר. 2. אחוז אבטלה ממוצע לפי הסדר: ג'ונסון, טרומן, אייזנהאור, ניקסון, קלינטון, בוש הבן, קנדי, בוש האב, קרטר, רייגן, אובאמה ופורד. 3. השינוי בחוב הלאומי כאחוז מהתוצר לפי הסדר: ניקדון, קלינטון, פורד, קרטר, בוש האב, אובאמה, בוש הבן, רייגן. מדדים אפשריים נוספים (הגעתי למגבלת מספר הקישורים): עוני, עודף תקציבי, אינפלציה, גרעון מסחרי, חוב בתי משק ממוצע... אני לא חושב שרייגן נמצא במקום טוב ברוב (אם לא כל) הפרמטרים (אם כי, כאמור, זה לא אומר כלום מהסיבות שהוסברו למעלה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שיוסי הקפיץ תגובה פה למעלה, ראיתי את מה שכתבתי ביום הבחירות 2016. לצערי המעטתי או הייתי מאופק מידי בהערכה של סעיף (1) בניין השסע בחברה ותרומתו השלילית של נשיא בדמות טראמפ להעמקתו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |