בתשובה לאסף עמית, 10/07/00 8:45
מילא עברית עילגת, אבל התוכן 6856
אני מסכים לכל מילה. אבל הדברים חמורים הרבה יותר – תמיד אמרו על הרב הנכבד שהוא עילוי בתורה וגדול הפוסקים החי בדורנו (אחרי הסתלקותם של השניים שקדמו לו במעלה), ושכל חסרונו הוא שהוא לא מצא מהלכים לשיח הפוליטי הכללי, כלומר מרוב חכמת התורה לא הפך אף-פעם למנהיג פוליטי. זה היה התירוץ של ש"ס בפרשת יוסי שריד (אתם לא מבינים את לשון הדרש של הרב), ובאותה מסיבת עיתונאים עם הרשעתו של הזכאי-מכל-אדם, דרעי (התירוץ הפעם: הרב היה נרגז).

אלא שמסיבת העיתונאים האומללה הזו חושפת את עובדיה במירעו. הפוסק הגדול קובע שם, בלשון הלכתית פשוטה, כי "על פי דין [תורה] הוא זכאי", וכי "אני גוזר עליך, לא תענה לו". בשתי אמירות אלה, הרב מניף את שתי החרבות הגדולות: חרב הדיינות וחרב הגזירה. הדברים ברורים ואינם ניתנים לפרשנות: הרב דן בדינו של דרעי וראה לזכותו מאשמה, למרות שהוא אינו כשר לדון בעניין (כפטרונו של הנאשם) ומבלי שקיים כל הליך שמטרתו לבחון האם אריה דרעי אכן נטל שוחד, אפילו כמשמעו של מונח זה בתורתנו הקדושה. אחר כך, הרב ראה לגונן על כבודו האישי על ידי הטלת "גזירה", ציווי הלכתי חמור, שלא לענות לעיתונאי. הדברים האלה מראים עד כמה קלה ידו של הרב על ההדק. הוא פשוט השתמש בכל מה שעמד לרשותו, תוך זילות של ההלכה עד עפר. טוב שהוא לא מחזיק בצופן הגרעיני, אפילו כוח לפסוק הלכה לא צריך לתת לו. כל זמן שיש לו כוח כזה, עדיף לא להרגיז אותו. רב ערס, השולף המהיר ביותר בבית הכנסת.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים