בתשובה לאריק, 18/10/16 22:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. נראה לי שהניסוח שלך מתחיל להבהיר את ה(מטא-)כשל בכל הגדרת הבעייה שלך: אף אחד לא מסתכל מלמעלה, ממעוף הציפור מעל למימד הרביעי, ומחליט "להחזיק שני דורות" - ועוקב אחרי ההחלטה זאת. אצלנו, הנמלים שחיות בשלושה מימדים ומימד הזמן שלהם מצומצם לעכשיו, בכל רגע ורגע (טוב, אולי פעם בחודש בזמנים מדיניים) נלקחת החלטה שנכונה לאותו רגע. ב-11 ביוני 1967, ההחלטה היחידה היתה "לא להחזיר כרגע". בנובמבר 1977 ההחלטה הטמפורלית לאותו רגע היתה "להחזיר את סיני, להציע אוטונומיה בשטחים". ב-1994 ההחלטה היתה "להתחיל תהליך הקמת מדינה פלסטינית/אוטונומיה/שליטה עצמית וגו"' (בהחלט רחוק מ"להחזיק שני דורות שלך"). באוקטובר 2000 ההחלטה היתה "פאק, נדפקנו, בוא נצמצם נזקים ונראה מה הלאה". באפריל 2002 - ובזה אנחנו מסכימים, מאד מאד מאוחר מדי - נלקחה ההחלטה "טוב, זה ממש לא הלך. כיבוש מחדש ואז נראה". וכן הלאה וכן הלאה. אני לא מנסה לרגע לומר כל החלטה נקודתית כזו היא מושלמת, מוצדקת, או מבוצעת כהלכה. זה כמובן לא קורה בעולם האמיתי. אני רק רוצה להבהיר שזאת דרך לקיחת ההחלטות, ולהסתכל חמישים שנה לאחר מעשה ולשאול שאלה על זמנית כמו שאתה שואל, מתעלמת מדרך לקיחת ההחלטות הזאת, ולכן היא שאלה אוטופית, לא שאלה ריאלית. וכשאני עניתי לך - בדרך כלל בנימוקים יות נקודתיים, זה מנע ממך להבין אותם בגלל הראייה האוטופית הזאת. ב. ראה א. ג. ראה א. ד. למה זה מחייב להחזיק צבאית - כי עד עכשיו כל דבר אחר שניסית1, עבד פחות טוב מלהחזיק שם צבא. כן, אני יודע, Life sucks. להוציא את הצבא מרוב השטחים ולהשאיר את הרשות לנהל את העניינים - קיבלת אינתיפאדה II. לצאת *לחלוטין* מאזור מסוים, גדול למדי, ולתת להם לנהל את העניינים2 - קיבלת טילים על תל אביב (ובעצם על כל מקום) כל שנה שנתיים. ההיסטוריה והפוליטיקה איננה מעבדה בפיזיקה, ולכן קשה לעשות בה ניסויים חזרתיים ותקפים, אבל זה בערך הכי קרוב לניסוי "מה יקרה אם נצא לגמרי וניתן להם מדינה" שאפשר בתנאים האלה. והניסוי הזה נכשל כשלון חרוץ. אז עד עכשיו, כל היפותיזה לפיה הוצאת הצבא משם תשפר את המצב, נכשלה, ובמחיר כבד. זאת המציאות. היא מאד לא נעימה. כמוך, אני הייתי מעדיף עשרות מונים היפרדות לשתי מדינות, גדר איתנה באמצע, ושלום על ישראל. כרגע,זה לא נראה כל כך קרוב, אבל - לשיטתי - מסיבות די רציניות ומציאותיות, לא רק בגלל כמה שאנחנו רשעים וקלגסים. כדאי להזכיר, שהמציאות יכולה להיות גם הרבה פחות נעימה. היא היתה כזו בין 2000 ל-2002. היא כזו בריבוע בסוריה, בעיראק, וגם בלבנון החיים לא דבש. והערה לגבי "הדתיים בשני הצדדים" - הפת"ח וגדודיו השונים, שאינם מוגדרים כדתיים קיצוניים כלל, אולי להיפך, היו חלק לא קטן מאינתיפדאת אל אקצה. 1 וניסית הרבה דברים, כל ההסתייגויות ש"לא ניסית מספיק" או "אני הייתי עושה את זה טוב יותר" או "לא באמת ניסית" הן לא מידע אמיתי, רק הסחה. 2 תראה איזו אנלוגיה שמוכיחה את ה"אין בן גוריון" שלך - כשהבריטים יצאו על צבאם וטפם, *מיד* הכריז בן-גוריון על מדינה ריבונית בשטח שנשאר, עם מוסדות וצבא וחוק וכל השאר. ואחר כך, מה לעשות, צריך היה להילחם על הגבולות שלה. איפה הבן גוריון הפלסטינאי שהיה עושה את אותו דבר בעזה, מכריז על מדינה ריבונית ומסודרת ומתחיל לנהל אותה כמו מדינה, ולא כמו קן כנופיות שמחפש איזה דאעש שיממן אותו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק כמובן בעניין דרך קבלת ההחלטות המקומיות, אבל אני לא חושב שזה מוביל לכשל בהגדרת הבעיה. חלק מהגדרת הבעיה מבחינתי היא הכפפת השיקולים האסטרטגיים לשיקולים הטקטיים (כפי שמודגם בסיפור ההתנחלות הראשונה בשומרון- במשך שמונה שנים נשמרה האסטרטגיה של הממשלה ואף אחד לא התנחל בשומרון. ב 75' ניסה גרעין אלון מורה להתיישב ופונה שוב ושוב. בפעם השמינית, בחנוכה תשל"ו (1975), נחתמה פשרה בין המתנחלים לשר הביטחון שמעון פרס, שאישר להם להתיישב במחנה הצבאי, כנראה מתוך שיקולים אישיים ובניגוד להחלטת הממשלה1. בעקבות הצלחה זו, הפכה "העלייה לסבסטיה" לאירוע מכונן בתולדות ההתיישבות היהודית ביש"ע. כעבור כמה שנים טובות כראש האופוזיציה הפך שמעון פרס את עורו ונהיה השמאלני שאנחנו מכירים מהסכמי אוסלו). ההחלטות שאתה מתאר ב 77' וב 94' היו חלק מאסטרטגיה של סיום הכיבוש, הן סבלו מרוח נגדית הולכת ומתחזקת מצד אנשי ארץ ישראל השלמה- תחילה מיעוט קולני של גוש אמונים ו"התחיה" עם פוליטיקאים טרמפיסטים כמו אהוד אולמרט, ואחר כך חלקים הולכים ומתרחבים בציבור, אבל הן היו עם כוונה אמיתית מאחוריהן. נראה לי שמאז האינתיפדה השניה ההחלטות וההצהרות (ועידת אנאפוליס [ויקיפדיה] 2007, נאום בר אילן 2009) לכאורה שומרות על אותו קו, אבל הן מס שפתיים. בתכלס יש לנו את שיטת ההנהון והקריצה של עמונה. אילו באמת היינו ממשיכים באותו קו של אוסלו לא היתה עמונה. אילו לא היו עמונה ודומיה אולי לא היתה האינתיפדה השניה. כך שנראה לי שלמרות שלכאורה "זה המצב" שהמציאות כפתה עלינו, בפועל יש קו ברור מאוד שפועל בעוצמה נגד פתרון שתי המדינות. אותו קו שתומך היום באלאור אזריה ועושה דה לגיטימציה לקולות פשרניים, או אפילו לבוקים כמו בוגי יעלון שמעוניינים באכיפת החוק על המערב הפרוע. אצל מירי רגב, למשל, ראיתי שיו"ש הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, כאילו כבר סופחו. בעניין משקלם של הדתיים בהקצנה בצד הפלסטיני- התנועות הדתיות הפלסטיניות קמו בשנות השמונים (הג'יהאד האסלאמי של פתחי שקאקי ב 81' והחמאס עם פרוץ האינתיפאדה ב 87') והכריחו את פת"ח להקים זרוע איסלאמית בתוכו (שנקראה גם היא הג'יהאד האסלאמי). המהפך מתמיכה גורפת בתנועה לאומית חילונית (הפת"ח) שהלווינים שלה מרקסיסטיים (החזית העממית) או סתם קיצוניים (אבו נידאל) לתמיכה עממית נרחבת בתנועות הדתיות לווה בסחף בתוך פת"ח עצמו. בזמן האינתיפאדה השניה בפת"ח עצמו נשמעו גם קולות שמתנגדים לשימוש בטרור בכלל או להרחבת הפיגועים אל תוך תחומי "הקו הירוק". גדודי חללי אל אקצא שהיתה זרוע הטרור של הפת"ח באינתיפאדה השניה גם הוקמו מתוך חשש בקרב אנשי התנזים מהפקרת הזירה בידיהם של הארגונים האסלאמיים, גם נגררו לבצע פיגועי התאבדות בתוך ישראל "כדי שלא להשאיר את השליטה בשטח לארגונים האסלאמיים" ובהמשך התפרקו לתאים שחלקם מקבלים הוראות מהחיזבאללה וחלקם משתפים פעולה עם החמאס. ____________ 1 ציטוטים בדילוגים מתוך כתבה שר הביטחון בממשלת רבין הראשונה היה פרקליטם הבכיר של המתנחלים בסבסטיה. מעל לפני השטח ומתחתיו הוא פעל למענם מאת חגי סגל. אני ממליץ לקרוא את כולה. "לימים יטען רבין ששמעון פרס ואנשיו התנהלו בפרשת סבסטיה כמו "סוסים טרויאניים" של המתנחלים...ההחלטה בישיבת הממשלה באותו יום א' הייתה כדלקמן: "א. עומדת בתוקפה המדיניות של ממשלת ישראל לפיה מותרת ההתנחלות אך ורק על פי החלטות הממשלה. ב. ראש הממשלה ושר הביטחון מוסמכים כבעבר לבצע מדיניות זו"...הצעת הפשרה לא אושרה מראש בממשלה, היא בעיקר אושרה בלשכת שר הביטחון. בצהרי יום שני, אחרי בוקר של משא ומתן מרתוני בלשכת שר הביטחון בתל־אביב, נפל הפור. הרב לוינגר, שתחילה תבע להישאר בתחנה, התרכך ואימץ את הפשרה...לאורך כל החורף והקיץ הראשון של קדומים ריחפה על המתיישבים סכנת פינוי, מכיוון שהחלטת הפשרה אכן לא דיברה על יישוב קבע שם, אלא על פתרון זמני... הישיבה הגורלית התקיימה בתשעה במאי 1976... אחרי דיון סוער מאוד שנמשך יום תמים, התקבלה החלטה מפא"יניקית שאמנם אמרה כי "לא יוקם יישוב בקדום", אך גם לא נקבה בתאריך פינוי: "במועד קרוב שייקבע על ידי הממשלה יעבור הגרעין למקום התיישבות של קבע שיוצע לו במסגרת תוכניתה המאושרת של הממשלה". באופן בלתי רשמי דובר על העתקה למאחז הנח"ל כוכב־השחר או לנקודה אחרת בשיפולי הבקעה, העתקה שלא מומשה מעולם. המתיחות הגואה בין פרס לרבין מנעה כל אפשרות לפינוי כוחני של קדום. כעבור שנה, ב־26 ביולי 1977, הוכר היישוב על ידי הממשלה החדשה בראשות בגין." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אם לא היתה ימונה לא היתה אינתיפאדה שנייה'' זה משפט מופרך אפילו בתוך המרחב הבעייתי של משפטי ''מה אם'' היסטוריים. לו היה ערפאת מקבל את מתווה ברק או מתווה קלינטון או כל אחד מהם, עמונה היתה מפונה כהרף עין. פינוי כל העמונות עד תום בעזה ותוצאותיו גם הוא מפריך את התזה שלך. ומכאן קרא שוב את מה שכתבתי על הרצון של הפלסטינאים בסיום הכיבוש. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |