|
הקשר בין הרכבת אוירית אמריקאית לאיום הגרעיני הישראלי מפוקפק ביותר. עד כמה שידוע לי, הגרסה המקובלת היום, היא שהרכבת האמריקאית היתה בעיקר בעלת ערך מוראלי. הצורך ברכבת אוירית אמריקאית נולד בישראל, באותו רגע של אבדן עשתונות שתארתי קודם (כישלון הבלימה בחזית הדרום, 8-9 באוקטובר). הבעייה העיקרית גם אם לא היחידה, היתה קצב אבדן הטנקים ומטוסי חה"א (קריא הפנטומים. הסקייהוקים והמיראז'ים התגלו כמיושנים ובעלי שרידות בלתי מספקת בשדה הקרב). בני פלד "הגזים" בכוונה במספר הנפילות מכל מיני מניעים טקטיים מורכבים (שלבטח לא נעדר מהם גם הרצון לחפות על הכשלים שלו באיסטרטגיית הבלימה ובימיה הראשונים). שמחה דיניץ ביקש מקיסינג'ר רכבת אוירית שתכלול מטוסים, טנקים ותחמושת כבר ב-8 באוקטובר (היום השלישי למלחמה). גרסה אחת אומרת שהשותפות האירופיות סירבו (גרמניה) וגרסה שנייה טוענת שקיסינג'ר אמר לדיניץ ששלזינגר מתנגד אבל בעצם היה זה הוא שמנע את הרכבת, כדי שהישראלים יתבשלו קצת במיץ של עצמם ויהיו "מבושלים" יותר טוב לקראת המו"מ המדיני (אני חושב ששתיהן נכונות). בסופו של דבר, בגלל סבך של התפתחויות שבראשן סירוב מצרי להפסקת אש ורכבת ימית-אוירית מאסיבית שהפעילו הרוסים לטובת הערבים, ארה"ב ארגנה רכבת אוירית ישירה מארה"ב דרך פורטוגל לישראל, בעיקר של חימוש. המשלוחים הראשונים הגיעו לישראל ב-14 לאוקטובר (בדיוק יום לפני שישראל עברה למתקפה בחזית הדרום). מטוסים הגיעו לקראת סיום הקרבות וטנקים רק אחרי הפסקת האש. יש אם כן פער זמן משמעותי בין אבדן העשתונות של דיין, ההטעייה של פלד וכישלון התקפות הנגד בסיני (8-9 באוקטובר) שהובילו בין היתר לאיום הגרעיני הישראלי, לבין הרכבת האוירית האמריקנית (מ-14 באוקטובר ועד נובמבר). כאשר הרכבת האוירית האמריקנית התחילה, כבר ידעו בישראל שהאיום הגרעיני הישראלי היה מיותר. בישראל כבר ידעו שלצה"ל אין מחסור בתחמושת והאבידות במטוסים וטנקים הן כבדות אבל לא קריטיות, כך שממילא הרכבת לא נדרשה כדי לבטל איום גרעיני ישראלי או להיפך. הרכבת האוירית האמריקנית היתה תמרון מדיני אמריקאי במגרש של העימות במלחמה הקרה עם בריה"מ. בניגוד למה שמקובל לחשוב אצלנו, האמריקנים ניהלו את המשחק הזה מתוך מידע יותר נכון מאשר היריבים הסובייטים. הללו, הערימו על המצרים כמויות נשק וחימוש בימים הראשונים, על אף שסאדאת גרש אותם ממצריים וזאת מפני שהיו בטוחים שהערבים יובסו ע"י צה"ל. ודוקא בשלב הקריטי של המערכה, לפני שצה"ל עבר למתקפה, הורידו את הרגל מדוושת רכבת האספקה ולחצו על דוושת המסרים הגרעיניים. הסיבה היתה שהרוסים חששו מתבוסה מכרעת של ישראל ולא רצו בה, בזמן שהמצב האמיתי בשטח היה שדוקא בני הברית שלהם היו בסכנת תבוסה טוטאלית. האמריקנים לעומתם חזו נכון מלכתחילה שאף אחד מן הצדדים לא יזכה הפעם בניצחון טוטאלי, ועל כן הרשו לעצמם לשחק עם הביטחון של ישראל, בת חסותם. כאשר המצב התברר לאשורו לסובייטים, האמריקנים כבר השתלטו על המשבצת של היוזמה המדינית במזה"ת, מה שבודד את הרוסים ביחד עם בן בריתם בדמשק. מלחמת יוה"כ השלימה את התהליך שהחל עוד לפניה ובו מצריים נכנסה לחוג ההשפעה האמריקני. אני נוטה לחשוב, שאלמלא האופצייה הגרעינית הישראלית, לא היה העולם האיסלמי כל כך להוט לאופצייה גרעינית משלו. בניגוד לנאראטיב הישראלי מבית מדרשו של נתניהו, אני לא סבור שאפילו חסידי האיסלם הקיצוניים של איראן סבורים שאופצייה גרעינית נותנת להם משהו בסכסוך שיש להם לכאורה עם מערב אירופה וארה"ב. אם תהיה פצצה גרעינית איסלמית במזה"ת היא תכוון לת"א ולא ללונדון או פריז. הנאראטיב הכוזב של נתניהו הוא שהוליך אותו למהלך המסוכן נגד אובמה, שכן איש לא קנה אותו מלבד יריביו הפוליטיים של אובמה בושינגטון. נתניהו הימר ו"זכה" בניתוק ה"קשר הלבבי" שבין יהודי ארה"ב (מצביעים דמוקרטיים ברובם) לישראל. הצבעתם של חברי הסנאט היהודים, מלמדת שבבחירה בין מולדתם הראשונה לשנייה, ההכרעה נפלה על מולדתם הממשית. כל תמיכה עתידית של יהודי ארה"ב בישראל תהיה כפופה לכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעמדת הממשל בגבעת הקפיטול. יהודי ארה"ב (לפחות הרוב המכריע שלהם) לעולם לא יצאו נגד אובמה או מי שיחליף אותו, גם אם יהיה זה צורך קיומי של ישראל.
|
|