בתשובה לנועה ו, 01/10/16 8:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
במונח "דלק הנחתה" כוונתי: דלק שמיועד לביצוע נחיתה על גרם שמימי שיש לו כוח משיכה חזק (גרם שמימי בעל כוח משיכה חזק הוא פלנטה או "ירח גדול" שסובב סביב פלנטה (כמו ירחים סביב הפלנטה "צדק"). הצורך להעלות "דלק הנחתה" על הרקטה הגדולה מחייב להכפיל את כמות הדלק על הרקטה הגדולה בשעת השיגור שלה. כנראה ככל שמגדילים את כמות הדלק בשעת ההמראה הבעיות הטכנולוגיות מסתבכות מעל ומעבר. 1. אם הבנתי. הרעיון של מאסק (הוא לא מקורי בטיעון אבל אחזור לעניין עוד מעט): במקום לקחת בהמראה אחת כמות דלק ענקית (שגדולה מעל היכולת הטכנולוגית הקיימת) מחלקים את הדלק הנידרש בין מספר רקטות, בצורה זו כמות הדלק פר-רקטה היא בגבולות היכולות הטכנולוגית. 2. עכשיו אחזור לאילון מאסק. הטכנולוגיה שהוא עובד עליה יותר מעשר שנים (רקטות מסוג פאלקון) היא של רקטות רב פעמיות. כל רקטה כזו אמורה לנחות על כדור הארץ בשלמותה (פחות או יותר) לאחר שמילאה את המשימה שלה. לרקטה כזו (אם תיפעל כראוי) יש יתרון כלכלי לשיטה של הטענת דלק לשיעורין (מה שציינתי בסעיף 1). נאמר למשל: אותה רקטה תטעין 10 פעמים את הרקטה השוהה ב"חלל נמוך מסלול", שהיה זו היא לצורך תידלוק. היתרון הכלכלי הוא: לא יהיה צורך לבנות שוב ושוב 10 רקטות, רקטה אחת תספיק. 3. אמרתי שהרעיון 1מסעיף לא חדש כי כבר בסרט "אודיסאה בחלל" העלו רעיון עוד יותר משוכלל (של הסופר-המדען C CLARK). בסרט "אודיסאה בחלל" מחזיקים בקירבת כדור הארץ לווין ענק שמשמש מסוף לשיגורים אל מחוץ לכדור הארץ. הלווייין הענק מחזיק עליו את כל הנחוץ (כולל דלק וחלקי חילוף) לשיגורי חלל עמוק שכולם נעשים רק מלוויין המסוף. (שיגורי חלל עמוק = שיגורים למטרות מרוחקות מכדור הארץ). 4. את הרעיון בסעיף 1 ניתן להחליף או לשפר בדרכים אחרות: למשל הרקטה הגדולה לא תינחת בעצמה על הגרם השמימי המרוחק אלא תשמש כמסוף לרקטה קטנה יותר שתינחת על הגרם השמימי, זה מה שעשו עד כה (ההנחתות על הירח על מאדים או על השביט צ'רמויוב-גרסימנקו (האיות הרוסי של שם השביט מסובך ויתכן שאני טועה בו) בפרוייקט "רוזטה". |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |