|
||||
|
||||
מספר מגיבים התייחסו לשאלה מה בין יצירה לרפרודוקציה שלה? מדוע האפקט של היצירה שונה כשמתבוננים במקור? בנושא הזה בדיוק מטפל מאמר קלאסי מאת מבקר התרבות ואלטר בנימין, שנכתב בשנות ה-30, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני". המאמר מורכב ומציג רעיונות רבים, ואתייחס בתגובה זו רק לאחד מהם "ההילה" או ה"האאורה" (aura) של המקור. ליצירת אמנות, טען בנימין, יש "ערך פולחני" ו"ערך תצוגתי". בימים עברו יצירות האמנות שירתו פולחן, תחילה בהקשר מאגי ואח"כ דתי, לדוגמה, טוטם, הכרובים של ארון הברית או פסלי הקיסרים הרומיים שנתפסו כאלים. בהדרגה עלה ה"ערך התצוגתי" של היצירה והתנוון "הערך הפולחני", ומגמת השינוי הלכה וגברה ככל שהתפתחו שיטות לשעתוק טכני. בנימין טוען שבעבר הייתה ליצירת האמנות "הילה" שהוא מתארה כך: "מיזוג של חלל וזמן: תופעה חד-פעמית של רוחק, קרוב ככל שיהא. להינפש בצהרי יום-קיץ ולהתבונן בהרים הנראים בקו-הרקיע, או להתבונן בענף של עץ המטיל את צלו על הנופש המתבונן – משמעו, לנשום את האאורה של ההרים הללו, של הענף הזה." הנקודה החשובה במושג "הילה", שיש להדגישה: ה"הילה" היא דבר מה המיוחס לאובייקט, לענף העץ, ולא למתבונן בו (הסובייקט). "באואורה, הטבע 'שולט' באדם, כשם שיצירת האמנות האוטונומית 'שולטת' במתבונן בה." בתגובה 682726 כתב יוסי כך: "עמדתי מול המקור (היצירה "אמריקן גות'יק") מהופנט לגמרי אבל כשאני מסתכל בתמונה באינטרנט היא מאבדת לגמרי את יכולת הכישוף שלה". אפשר שיכולת הכישוף הזו היא אותו כוח מאגי שמייחס בנימין ליצירה המקורית הנמצאת בחלל וזמן מיוחדים לה, אותה שליטה של היצירה במתבונן. אבל, יכולה לעלות השאלה - ואכן היא עלתה כבר בתגובות שבפתיל זה – אם תיאורטית נצליח לשעתק יצירה עד כדי זהות טכנית, אחד לאחד, (כולל השריטות ופגמים אחרים שהצטברו עם הזמן), האם בכך יאבד המקור את האוארה שלו? או האם המקור יאציל אותה על ההעתק? כאן עושה בנימין את המהלך הבא: כזכור, לטענתו האואורה הולכת ומתנוונת בעידן השעתוק הטכני, וזאת עקב העובדה שאנחנו חשופים כל העת ליצירות משועתקות. טענתו הבאה היא שהאופן בו אנו קולטים יצירות אמנות כבר השתנה לגמרי, שהפרצפציה שלנו שונה – ולמעשה הפוכה - משל בני אדם בזמנים רחוקים יותר: מעמדן של יצירות האמנות בתקופתנו כבר "אינו נקבע על-פי ההיגיון המונח ביסוד ארגון חומריה הפנימיים של היצירה אלא על פי אופני קליטתם". לפי בנימין "אובדן ה'הילה' של יצירת האמנות מלווה באובדן של איכות התנסותית מסוימת." כיום המפגש שלנו עם יצירת האמנות פחות מתעמק ומתמסר ואת מקומה תפס במידה רבה הבידור. במקביל להשתנות התפיסה שלנו את יצירת האמנות עצם טיבה של האמנות משתנה בעידן השעתוק הטכני, ובנימין מנסה למצוא קריטריונים חדשים, שונים מאשר בעבר, להעריך את האמנות ה"פוסט-הילתית", ולמצוא צדדים חיוביים בתמורה הזו. לדוגמה, הוא קיווה שצורות האמנות המודרניות, המונטאז' והקולנוע, הקולטות את ה'קיטש' (וכך מתקרבות להמונים) יהיו מסוגלות גם להתגבר עליו. עד כמה התקווה הזו התממשה? הערות: 1. בתגובה זו לא חיוויתי דעה, אלא ניסיתי רק להציג בתמצות את מושג ה"הילה" במאמרו של בנימין. 2. המאמר ארוך ומעלה רעיונות רבים שכלל לא נגעתי בהם. יש אינספור התייחסויות למאמר ברשת, ויש חלקים ממנו בעברית. 3. תרגום הקטע המגדיר את "ההילה" לקוח מספרו של משה צוקרמן "פרקים בסוציולוגיה של האמנות", והמשפטים במרכאות מצוטטים אף הם מספרו. |
|
||||
|
||||
אני מעריך שבנימין כתב את הדברים בהשפעת תורתו של גורדייף האהוב למרות שלא מצאתי אזכורים בגוגל. אם לתמצת, גורדייף טען שיכולת האדם לקלוט בחושיו ובמיוחד הביא דוגמא ופירוט לגבי חוש הראיה, הידרדרה מאוד במהלך הזמן וכל שנשאר ממנה הוא זכר קלוש. הוא גם תיאר את תפקיד האומנות טוב מכל הגדרה שפגשתי. לפי גורדייף (פרק שלם ב''סיפורי בעל זבוב לנכדו'') לאומנות הנוכחית בת ימנו אין דבר עם האומנות המקורית. הגדרת אותה אומנות קדומה כמאגית ודתית מונעת מלהבין את מהותה- שימור היכולת להעביר ידע רגיש לדורות הבאים. לטוטמים ופסלי אלילים יש השפעה או אאורה אך תפקידם לרוב היה לרכז מודעות כדי להעצים את כוח העצם. העצם שימש כנציגות או בא כוח ומכאן השאיפה להעצימו. צריך להבדיל בין ארון הברית ומעשי אומנות מצרים ששימשו בקודש אך לאו דווקא למטרות פולחניות דומות מפני שלא הוצגו לקהל באופן תדיר גם אם השפעתם או האאורה תועדה. |
|
||||
|
||||
הידע שלי על גורדייף קלוש, אבל דומני, לפחות ממה שקראתי לעיל, שאין סתירה עקרונית בינו לבין בנימין, אם כי יש הדגשים שונים (ואפשר גם שתהליכים חברתיים מתוארים באופן שונה). בנימין ער לכך שאכן כאשר יצירת האמנות הייתה בעיקרה בשירות הפולחן הייתה נטייה להסתירה מעיני הציבור, והוא כותב כך: "פסלים מסוימים של האלים לא נחשפים אלא לעיני הכוהן הגדול... פסלים מסוימים על-גבי הקתדרלות של ימי הביניים אינם נראים על ידי הצופה הניצב על פני הקרקע" (תרגום: משה צוקרמן). וכמו כן, יסכים שהיצירה בתפקידה הפולחני ריכזה את כוחו של העצם, כפי שכתבת. הוספת שגורדייף טען ש"יכולת האדם לקלוט בחושיו...הידרדרה במהלך הזמן". מהידע הקלוש שלי על גורדייף דומני שאצלו טענה זו גורפת ולאו דווקא בהקשר של יצירת האמנות. אצל בנימין הדגש הוא על השפעת השיעתוק הטכני של היצירה על הפרצפציות שלנו. טענתו העיקרית היא שעם הירידה ב"ערך הפולחני" של היצירה חלה עלייה הדרגתית ב"ערך התצוגתי" שלה, ומגמת השינוי הזו התגברה עם "פיתוח השיטות השונות לשיעתוק טכני של יצירת האמנות", והמצאת הצילום הביאה את התהליך הזה לשיאו - "הערך התצוגתי החל דוחק את רגלי הערך הפולחני בכל המישורים." אלא שבתהליך הזה לא רק התעמעמה ה"הילה" אלא נוצרו צרכים פרצפטואלים חדשים בקרב קהל ההמונים המודרני. בקצרה, הטכנולוגיה של השיעתוק, שינתה את יכולת התפיסה שלנו. טענה זו מתלכדת עם מה שכתבת לעיל על הקושי שב"שימור היכולת להעביר ידע רגיש לדורות הבאים", ואין זה רק משום שכבר אין חיבור עם המאגיה והדת הקדומה, הצרכים הפרצפטואלים החדשים, ובפרט הצורך בבידור1, הרסו במידה רבה את יכולת המפגש המתעמק והמתמסר עם יצירת-האמנות המסורתית. 1. כל מי שיש לו ילד יודע שהיום כבר אפילו המילה "בידור" מתחילה להתיישן, גרמנו לילדים להיות מכורים ל"אטרקציות". |
|
||||
|
||||
גורדייף אכן טען שיכולת הראיה הנוכחית (לצד דברים אחרים שעוותו, נחלשו ונעלמו) בקושי מזכירה את היכולת הקדומה בלי קשר ספיציפי לסוגיית האומנות. כדי להמחיש את ההידרדרות הוא נקב במספר הגוונים שפעם ניתן היה להבחין בהם לעומת כיום. למיטב הערכתי גורדייף היה מתנגד לשעתוק ובטח לסרט שנוצר שנים לאחר שמת. מהערך בויקיפדיה אני לא משוכנע שבנימין ואלטר כתב על אותה הילה שגורדייף (או אחרים) כיוונו אליה. אמנם התיאור נשמע דומה אבל גם אדם שלא ראה הילה מימיו יכול לדבר ולתאר מדמיונו ולהישמע משכנע להדיוטות. חשוב לציין שגורדייף חקר במשך שנים את התגובה או השפעת צלילים, חומרים ותנועות על בני אדם. למוסיקה שמושמעת בנגינה חיה ע"י אדם שמנגן את אותו לחן בהשפעת ההווה והמקום יש איכות אקטואלית בנוסף למימד החי והבלתי אמצעי. למנגינה שבוקעת ממכשיר יש השפעה פחותה כמו לציורים משוכפלים. בקלות אפשר להתבלבל בין אדם שמתאר הילה לאחר שחווה אווירה שמקרינה יצירה. האקלים או האווירה נוצרים מההילה -כשהיא קיימת. על האווירה שמשרה היצירה* אפשר להתווכח וניתן לפרש באופנים שונים. ההילה היא חד ערכית וייחודית כלפי כל מי שצופה בה. היא פשוט תדר. בעיה נוספת נובעת מכך שאנשים לא פעם מכנים משהו כ"הילה" כשהם מתכוונים לקווי המתאר או המעטפת בלבד. ואם לא די בכך, קיים בלבול נפוץ נוסף. סביב עצמים בהירים על רקע כהה לדוגמא נוצר מדי פעם עיוות אופטי או אשליה ויזואלית "רגילה לחלוטין" שאין לה דבר עם המעטפת או תוכן ההילה. אני מתרשם שהתיאור הבא של בינימין עוסק באחד מהם: If, while resting on a summer afternoon, you follow with your eyes a mountain range on the horizon or a branch which ומצד שני התיאור :Both of them, however, were equally confronted with its uniqueness, that is, its aura או הבא אחריו: For aura is tied to his presence; there can be no replica of it. אך מצד שני המשפט:The film responds to the shriveling of the aura with an artificial build-up of the “personality” outside the studio כל אלה מחזקים את השאלה לאיזה הילה התכוון לצד שאלה נוספת, בלתי נמנעת. ההתייחסות המפורשת של "אדם מהיישוב" לדברים בלתי נראים תמיד מעוררת התנגדות ולעג. השאלה עד כמה יכול היה להתנסח בחופשיות או בבהירות במרחב התרבותי-מדעי-חברתי שבו פעל, אם אכן ראה והבין. לא כל אחד יכול לשאת את ההוקעה והתיוג כתמהוני. ברור שגורדייף מעולם לא רצה שמישהו יחשוב עליו כאחד האדם (כמצוות סבתו).תרגום לאנגלית. * לא ראיתי הילה של יצירה רבת משתתפים. * אף מילה על הסחבה האידיאולוגית שרקם סביב הטענה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |