בתשובה לגלעד ברזילי, 01/05/02 18:26
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"אני מצביע על חיסרון אחד מהותי לדעתי בחברה הדתית" - הרי זה ציטוט שלך מההודעה הקודמת. אני דווקא לא חושב שמדובר בחיסרון. לפעמים אני חושב, שהלוואי שכל החברה האנושית הייתה נוהגת כך - סייג לחוכמה שתיקה. אתה נותן לא רק כבוד לזה שלמד ממך ובקיא ממך, אלא שאתה גם לא חולק על מישהו שאינך ברמתו. יש לכך גם חסרונות כמובן, אבל אני לא חושב שאפשר לראות בכך רק חסרון. בכל מקרה, אני לא חושב שאנחנו מסכימים על מעמד הרבנים. הרב אינו מלך, ואינו אלוהים, וגם כשהוא מחליף האלוהים עלי אדמות עקב אי אילו רעיונות אינקרצניה כמו האפיפיור - גם אז הוא, הגם שלא יודו בכך בפה מלא, אנוש. הרב הוא זה שלמד והגיע לרמת ידע מספקת, על מנת להנחות את בני הקהילה שרובם לא נמצאים בדרגתו. אינך מחוייב לקבל את דברי הרב; אם אתה סומך על דעתו, חושב שהוא חכם ודוגל בהשקפתו, מן הסתם תהיה מעוניין להצטרף אליו. מותר לערער על הרב, והישיבות כולן בנויות על ויכוחים ופלפולים. מובן שרב יכול לסרוח. סביר להניח שהוא ינודה (ראה הרב קוק בקרב חלק גדול מהאורתודוכסיה דאז, וגם היום). השאלה היא גם, מה זה "סרח". סרח פירושו עבירה על החוק או סילוף החוק כדי להטיב עם מה שאינו שם שמיים. כאן אתה נכנס לבעיה אחרת. הציבור הדתי (לפחות החרדי) צריך להטיב רק עם התורה, שרק לה יש מעמד, ואסתכן בפשטנות מסויימת כשאומר שהרב אחראי לכך. אם אתה טוען שהרב הוא לא יותר מחילוני עם פאות, אתה צודק, אבל לא על כך מדברת הדת. ואם בית הנבחרים כולו יחליט לסטות מהדרך הליברלית? ואם שופט מסויים יחליט לפרש את החוק כראות עיניו? נכון כי במערכת הדמוקרטית יש גורמים המגבילים את הרשויות השונות, אולם במצב הנתון, החברה הדתית בנויה על קהילות, כאשר אתה יכול לבחור את הקהילה שלך. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |