בהחלט.
א. בצוק העיתים הולכים ומתרבים ארועי הרצח המתועבים במיוחד בקרב המתנחלים. ארועים אלו מעמידים אותנו במבחן הגדול, של קללת שבע בן בכרי. הדבר הקל ביותר הוא לומר "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל". מה לנו ולאותם אנשים אשר כרתו ברית שטנים עם העבר כדי לבגוד בעתיד ילדיהם שלהם. לכאורה פשעיהם אינם פשעינו וצערם אינו צערנו. והרי זו שתיים רעות. לא לחינם מכנה התנ"ך את בן בכרי איש בליעל. לא לנו לקרוע את העם לגזרים. "אנשים אחים אנחנו", צערם הוא צערנו וגם פשעיהם עלינו ועל בנינו. מן הצד השני, אין אנו באים להתקרנף כמנהג הימים הללו להרבות בורית ולכבס בנתר את עוונם. גם אם פשעי זרים ואוייבים יאדימו כתולע, עדיין נכתם עוונינו לפנינו. התנגדותנו לטרור ולרצח אינה טאקטית או תלויית נסיבות ותוצאות. היא עקרון מעקרונות אמונתינו. כל רצח וכל מעשה פשע מנתק חתיכה קטנה מן היבשה הקרוייה אנושות ואנושיות. עוד ועוד רוצחים וקרבנות ניתקים ממעגל התקווה והעתיד ומצטרפים למעגל החוזר על עצמו של נקמות הדם והעבר. הארץ אינה מכסה את דמם של הנרצחים. דמם מחלחל אל מי השתייה של ילדי העתיד. הטרור והטרור הנגדי אינם מביאים גאולה או חרות לאומית, הם מביאים לעוד סיבוב של גלגל הדמים, והגאולה והחרות הבאים בהם טבולים ומקוללים בדם הקרבנות כמי מארה. הפיגועים הפלשתינאים אינם אקט של גאולה ומלחמת חירות לאומית. הם אקט של ייאוש ושל התאבדות בנוסח "תמות נפשי". כל פיגוע מוכיח את חוסר אמונם של הפלשתינאים בהווה ובעתיד הלאומי שלהם. לא לחינם נראה כי האליטות הפלשתינאיות משתמטות מן המאבק הפלשתינאי ומשאירים את המאבק הזה בידי חלכאי העולם, נואשיו וילדיהם, בעוד הם עצמם משליכים יהבם על ההשכלה וההגירה. גם כמיעוט המבוזה על דבקותו בתקוות העתיד ובתורתם של אהרון הכהן ובניו, אין לנו, לא את הצורך ולא את היכולת לזכות את פיגועיו הנפשעים של הצד השני יותר מאשר את פיגועי הצד שלנו.
ב. לעילוי נשמת הלל יפה אריאל, אצטט שוב את 4 שורות התפילה שמן הראוי לאמרם על כל הילדים הטבוחים הנושאים בעוון העולם:
Agnus Dei,
qui tollis peccata mundi,
miserere nobis.
dona nobis pacem.
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש