בתשובה לאריק, 20/06/16 13:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בקשר להרשעה בהסתמך על הודאה שמתקבלת בחקירת המשטרה, דעתי היא שאסור לתת לה משקל איזה שהוא. אני פחות קיצוני בעניין זה מאלה שפסקו "אין אדם עושה עצמו רשע", ואם ההודאה ניתנת בבית המשפט והנאשם מלווה ע"י עורך דין, אני חושב שיש לה משקל רב. במילים אחרות אם הנאשם עומד לפני השופטים ואומר: "לא מודה", אז זו בדיוק העדות שהוא רוצה להעיד ועדות הפוכה ברור שניתנה שלא מרצון חופשי, ושלא יבלבלו את המוח. לכן הרשעה על סמך מנגנון כזה אינה הוגנת גם אם הדבר מקובל אצלנו. האם הרשעתם של אלה שנחשדו ברצח החייל אולג שייחט בבית המשפט בנצרת הייתה הוגנת לפי דעתך למרות שמאוחר יותר נתפסו הרוצחים האמיתיים שהראיות נגדם כללו גם שימוש ברובה שנלקח מהמנוח ולא רק הודאתם? לגבי קצב איני חושב שהרשעתו הייתה הוגנת גם אם נשפוט אותה לפי כללי המשחק הנהוגים אצלנו. טרם הערעור היה איזה תהליך ביינים שבו התבקש שופט בית המשפט העליון דנציגר להכריע בשאלה אם בכלל הערעור מותר. הוא כתב פסק דין ארוך שבו נימק את דעתו לפיה הנאשם יכול להצליח בערעור, וזאת בהסתמך על כך שעל השופטים לחפש את האמת גם אם הנאשם מסבותיו שלו מכחישה ודובק בגרסה שהוא נקי לגמרי. השופט דנציגר הציג מספר תקדימים מפסקי דין של בית המשפט העליון עצמו שמאששים את דעתו זו. כל הערעור התאפשר בגלל פסק הדין הזה. אבל שופטי הערעור בפסק הדין שפרסמו לא התייחסו בכלל לנימוקים האלה וכלל לא הזכירו אותם1. איך זה ייתכן? 1 כשמחפשים בפסק הדין שלהם את המילה "דנציגר" לא מוצאים אותה אפילו פעם אחת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך דעתך שצריך לשנות את כללי המשחק לטובת הפחתה מהותית במשקלה של הודאה במשטרה, ולא על כך דיברתי. החשודים (החפים מפשע) ברצח החייל אולג שייחט לא הורשעו. אמנם הוגש נגדם כתב אישום והם ישבו במעצר 10 חדשים, אבל הם שוחררו הרבה לפני שהסתיים משפטם, וזכו לפיצויים מהמדינה. בעניין קצב התעמקתי קצת בזמנו, ואיני זוכר הרבה מהפרטים, אבל המסקנה שלי אז היתה שהוא זכה למשפט הוגן, ואפילו נכשל במבחן בוזגלו (בוזגלו היה מקבל עונש כבד יותר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזכותך ייאמר שזו הטעות השנייה שאתה מתקן לי לאחרונה בעובדות שמקובעות בזיכרוני, כשהראשונה הייתה הפורמליות של כתב המנדט וקריעת הגדה המזרחית ממנו, פרט שהיה מאד חשוב לי ושנהגתי לנופף בו בוויכוחים. אני כמעט מוכן להישבע ששמעתי שופט בדימוס שמרבה להופיע בטלוויזיה שסיפר שהאנשים האלה ''הורשעו'' ע''י אותו שופט בית המשפט בנצרת שהרשיע את זדורוב אבל ייתכן שהשופט הזה טעה או שאני טעיתי בקליטת דבריו. מכל מקום איני חושב שיש איזה שהוא הבדל עקרוני בין הגרסה האמיתית והגרסה שאותה זכרתי מבחינת הבנת אופן פעולתה של המערכת. לפי מה שקראתי עכשיו בויקיפדיה דווקא הפרקליטות נגד דעת השב''כ התעקשה על הגשת כתב האישום ואני מנחש שלולא קרה מה שקרה היא גם הייתה משיגה הרשעה. הודאה בדרך כלל מספיקה כפי שהוכח במקרים אחרים. לעניין תחילת דבריך אומר שוב שהמטרה היא הצדק והרשעת האשמים האמיתיים, ואין טעם בכך שהמשחק יהיה לפי כללי המשחק הקיימים כשהכללים עצמם מעוותים. אני חושב שבית המשפט בחפשו את האמת צריך לעלות מעל כללים מעוותים. אין זה תפקידו לסמן סימני וי -ים בטפסים שמספקת לו המערכת, ואני מצפה ממנו ליותר. לעניין קצב, בעבר הסברתי רבות את הסתייגותי מהרשעתו מתוך החומר שפורסם בתקשורת, ובתגובתי האחרונה חזרתי רק על עובדה אחת בלתי מוסברת מבין הרבות שעליהן דברתי בעבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. למעשה ההחלטה על קריעת עבר הירדן (אותה רצועה בת 10-20 מייל מזרחית לירדן ומערבית למסילת הברזל החיג'אזית שהיה מוסכם לפני כן שהיא חלק מגבולות א"י ההסטורית) מארץ ישראל נגרמה בתהליך לא ברור במלואו, שמעורבים בו אישים רבים בממשל הבריטי שמשכו לכאן ולשם, בהן דמויות צבעוניות במיוחד כמו ריצ'רד מיינרצהגן [ויקיפדיה] ותומאס אדוארד לורנס [ויקיפדיה]. להרחבה ראה את התיאורים השונים של יצחק גיל הר1 ושל ישעיהו פרידמן2 ההכנסה של סעיף 25 לכתב המנדט מתוארת על ידי פרידמן כסוג של מחטף שעשתה בריטניה בחבר הלאומים, ומעיון בניסוח של הסעיף אני נוטה להסכים. אבל לציונים לא היתה שום בעיה עם עבדאללה ואמירות עבר הירדן אלא רק עם זה שסיפחו אליה את אותה רצועה ממערב למסילת הרכבת החיג'אזית. 1 הפרדת עבר-הירדן המזרחי מארץ-ישראל קתדרה 12 2 כיצד נקרע עבר הירדן מעל הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מקבלים את העובדה שבריטניה דאגה לכך שכל הפורמליות תהיה בסדר בקריעת עבר הירדן ולא יכולה להיות לנו טענה חוקית בעניין זה עדיין יש נקודה חוקית אחרת, ומעניין אותי לדעת אם ידוע לך משהו על כך. מדובר באי חוקיות קריעת החלק בתוך הגדה המערבית בהחלטת החלוקה של האו''מ מהשטח שהוקצה למנדט ולבית הלאומי של היהודים. שמעתי פעם מפי איזה משפטן שכאשר יש סכסוך בין שני צדדים אסור לאו''מ לשנות החלטה של חבר האומות אלא אם כן שני הצדדים הנצים מסכימים לכך. החלטת החלוקה אנו הסכמנו לה אבל הצד הערבי לא הסכים לה ולכן ההחלטה על החלוקה של האו''מ אינה חוקית ובעצם כל הגדה המערבית הייתה אמורה להישאר בתחום הבית הלאומי ליהודים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות, לא חקרתי את עניין החוקיות של החלטת החלוקה. בכל אופן העמדה העקבית של אומות העולם החל מהצהרת בלפור, דרך ועידת סן רמו והחלטות חבר הלאומים ועד החלת המנדט דה יורה היתה להעניק ליהודים בית לאומי בפלשתינה בתנאי שלא יפגעו זכויותיהם של הלא יהודים באזור. בגלל האלימות הערבית וההתעקשות היהודית לאורך תקופת המנדט כל הזמן קמו ועדות חקירה לארץ ישראל [ויקיפדיה]. ועדת פיל מ 1936 היתה הראשונה שהמליצה על חלוקת א"י המערבית לשתי מדינות- יהודית וערבית. הערבים כמובן לא הסכימו, אבל לרעיון המדינה הדו לאומית היתה עוד פחות הסכמה: ב 1946 הועידה האנגלו-אמריקאית המליצה על המשך המנדט עד כינון יחסי שלום בין היהודים וערבים והקמת מדינה דו לאומית. המלצות אלו נדחו על ידי כל הצדדים כולל הבריטים שכבר קצה נפשם במנדט. בריטניה, שליקקה את פצעי מלחמת העולם II פנתה לאו"ם ב 1947 כדי שיסייע לה להשתחרר מהעול של המנדט בא"י. הממלכה ההאשמית בעבר הירדן כבר היתה עובדה מוגמרת ולכן החלטת החלוקה התייחסה רק לא"י המערבית. בפועל לא נותר עם סיום המנדט הבריטי הרבה מהחלטת החלוקה, כי אף מעצמה לא רצתה לכפות אותה, והמדיניות של אומות העולם מאז החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם [ויקיפדיה] בדצמבר 1948 ועד החלטה 338 ב 73' לא דיברה על "שתי מדינות לשני עמים" אלא הכירה במדינת ישראל ודיברה על חתירה לשלום תוך פתרון צודק לבעיית הפליטים. תכל'ס גם סיפוח יו"ש ועזה למדינת ישראל עם הענקת זכות שיבה לפליטים (כולל אלו של 48') היא פתרון צודק לבעיית הפליטים. על כן אני לא חושב שהחלטת החלוקה עצמה היא הבסיס לעמדה הבינלאומית. אבל כאשר ישראל התחילה לעשות סימנים שהשטחים שכבשה ב 67' הם כבר לא פקדון בידיה והתחילו ההתנחלויות העמדה הבינלאומית החד משמעית שחזרה על עצמה בהמון החלטות מועה"ב היא שכל שינוי חד צדדי בסטאטוס של השטחים הכבושים (כולל הגולן וירושלים) הוא בלתי חוקי. ככל שידוע לי פתרון שתי המדינות צבר פופולריות בינלאומית רק אחרי הסכמי אוסלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין מערכת המשפט- ברור שהמטרה היא צדק, הרשעת האשמים האמיתיים וזיכוי החפים מפשע. אבל חייבים כללי משחק כלשהם. יש שיטות שונות (אני חושב שהשיטה של משה רבנו - שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים היא שיטה לא רעה) והשיטה שלנו היא וריאציה על השיטה האנגלית. בכל שיטה יש פינות לא טובות: בשיטת המושבעים מזכים את או ג'יי סימפסון ומחייבים חברות בפיצויי עונשין מטורפים. בשיטה שלנו השופטים כבולים לדיני הראיות והודאה היא מלכת הראיות. הכי מוזר לי כאשר הרכב של שלשה שופטים חלוק בדעתו- שניים מרשיעים ואחד מזכה. קשה לי להשתחרר מהמחשבה שהרכב קצת שונה היה יכול לזכות את אותו נאשם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |