 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז ישבתי והקדשתי די הרבה זמן כדי לקרוא את רוב התגובות למאמרו של גלעד (אגב, בהצלחה). וכפי שאפשר היה לצפות, במקרים רבים גלש הדיון כאן לפסים רחוקים למדי מעיקרי דבריו של גלעד (שלא לדבר על פסים אישיים). האמת, שאיני יודעת מדוע ולמה אני מגיבה כאן. אולי בתקווה שמישהו יגיד משהו, משהו שקצת יפתור לי את הבלבול האישי, העמוק והכואב בו אני (ובטוחני כי עוד רבים) שרויים. גם "העלמה עפרונית" כבר כתבה לעיל דברים דומים. ואולי, אולי סתם כדי לכתוב, ובכך לפרוק מעט את הכאב. ואני שואלת - מה לעשות? אני ילידת הארץ, אוהבת אותה ברמות שבכלל אי אפשר לתאר. שנים לא עלתה על דעתי האפשרות להגר. להיפך, ממרומי צדקתי המוסרית (כך חשבתי), הסתכלתי על חלק מבני משפחתי, החיים בארצות-הברית, כעל אותה "נפולת של נמושות", ידועה. אני? לעזוב את ישראל? השתגעתם?!?! אני, שבוכה בכי תמרורים בימי הזכרון לחיילי צה"ל, ומרגישה שהם, במותם, ציוו לנו את המדינה? אבל מה, עכשיו אני מרגישה קצת אחרת. ואני לא יודעת איך להתמודד עם הבלבול. איך להתמודד עם מדינה שמאבדת את ההצדקה המוסרית לקיומה? איך להתמודד עם מדינה שמזניחה - ביודעין - את בני המעמד ה"בינוני", אליו אני משתייכת, ומשקיעה רבות בתמיכה במגזרים לא יצרניים? גישה אשר תביא, בעוד לא הרבה שנים לשואה, לא פחות (ומי שלא קרא, מוזמן לקרוא את המאמר הבא: , אודות קריסתו הצפויה של המעמד הנושא על גבו את הדמוקרטיה בישראל). איך להתמודד עם מדינה שמזניחה – ביודעין (!) – את תחום החינוך, התחום החשוב ביותר? אני זוכרת ימים אחרים. ימים בהם ניצבה ישראל בגאון בראש רשימת המדינה בהן ניתן חינוך מעולה... והיום? היום, להיות מורה כבר אינה שאיפה של אנשים הרוצים לחנך, לתרום, לגדל דור חדש ומשכיל. לא, היום זוהי "שאיפתם" של מי שחושקים במשרה עם שעות עבודה נוחות, ותו לא (ואבקש סליחה מראש ממתי המעט השונים). אבל כיצד יתכן אחרת? במקום שתקום שרת חינוך (או שר חינוך), וידאגו להעלאת משכורות הרעב של ציבור המורים בישראל ב**מקביל** להעלאת דרישות הקבלה לפקולטות להוראה השונות... על מנת שאת ילדינו לא יחנכו אנשים ש"ספר" עבורם הינה מילה מגונה. ולא, אם מישהו תהה, אני לא מגזימה ושמח להרחיב מנסיוני האישי והעגום עם מערכת ההוראה בישראל (אבל זה כבר נושא לפעם אחרת). ואני נמצאת עכשיו בארה"ב. רק לשהות קצרצרה בת כשלושה שבועות. ואני שואלת את עצמי למה זוג צעיר יכול לקנות כאן בית יפהפה ורכב חדש, מבלי לשאול את עצמו ביאוש כיצד לגמור את החודש. אז כן, יקומו המלעיזים ויגידו – זה מה שחשוב לך? לא, זה לא *כל* מה שחשוב לי. אבל מה נשאר אצלנו? בטחון אין. הכלכלה? בל תצחיקוני. שר אוצר שפוחד למסות את העשירים באמת, אבל לא חושב אפילו על מאות אלפי התושבים שבגלל המדיניות שלו נאלצים לשלם מאות שקלים יותר לחודש בגין שכר הדירה הדולרי התופח, מאות שקלים שלא התווספו – מן הסתם – למשכורתם החודשית (אם נמנים המה על ברי המזל שלא פוטרו לאחרונה). חינוך? כבר דברתי. ואפילו החמימות הישראלית הידועה, שתמיד דברו עליה בהשוואה לארצות אחרות ("לא תוכלי אפילו לבקש כוס סוכר מהשכנה"..."אם תפלי ברחוב אך אחד לא יסתכל עלייך" וכיו"ב) – גם היא כבר איננה. הישראלים הפכו לעם גס רוח. תרבות שיחה היא דבר שכבר אין מכירים בו. כן, אני יודעת, אני מכלילה. אבל עם עקרי דברי, דומני שאין רבים שיוכלו להתווכח. ויש לי עוד כל כך הרבה לכתוב. וכל כך הרבה תהיות. ואני אוהבת את הארץ הזו. וטסתי לכאן, לארה"ב, ביום העצמאות, ובמטוס קראתי את מוספי החג, ובכיתי למקרא סיפורי הגבורה של פעם. ואני לא רוצה לעזוב. אבל אני כן רוצה שיהיה טוב יותר. ונכון שבריחה אינה הדרך, אבל דומה שאני הקטנה כבר איני יכולה לשנות. ובסופו של דבר, יש את הקול הקטן הזה שאומר – "את חיה רק פעם אחת. למה שלא תחיי הכי טוב שאפשר?". ואני נקרעת. אז מה לעשות? אין לי מושג. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לחיות את החיים ברמה של חישובים אישיים-פרקטיים בלבד- ולפי החישובים האלה, /ברגע זה/, אולי עדיף להסתלק מפה לאחד החו"לים. (אם כי אני לא חושבת ככה). ואפשר לחיות ברמה של חישובים פרקטיים + חישובים אחרים. (כאשר תוכן ה"אחרים" שונה מאדם לאדם). אצל ישראלים שיכולים להגר לחו"ל אבל נשארים, זה לפעמים קשור לאותם שיקולים "אחרים". (ובהם- אהבת הארץ). אבל, גם ברמה של חישובים פרקטיים קרים נטו קורות לא מעט הפתעות לא-נעימות וזה נכון לגבי כל המצבים בחיים שבהם צריך להחליט בין אופציות. (יש לי המון דוגמאות ספציפיות ואמיתיות לגמרי, אבל לא זה המקום...) ואם חישובים קרים נטו לא בהכרח מובילים לתוצאה הרצוייה- מוטב כבר ללכת לפי הלב, לא? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |