בתשובה למאיה, 14/04/16 7:46
676388
היא • בתשובה למאיה שבת, 16/4/2016, 23:11
הענישה על תקיפה מינית השתפרה בישראל במשך עשרים השנים האחרונות בעקבות משפט האונס בשומרת. אני כרגע מייחלת לשיפור באופן הטיפול בנפגעי/ות תקיפה מינית ולהגבלת מה שאפשר לעשות להם/ן במהלך ההליכים המשפטיים.

"בחינת כל מקרה לגופו היא מותרות שכחברה המעוניינת למנוע פגיעה נוספת, איננו יכולים להרשות לעצמנו."
כאן אני חולקת עליך בשני מישורים:

באופן מעשי, מדינת ישראל, עם כל הקשיים התקציביים שלה כן מתקצבת מערכת שמתייחסת לכל מקרה לגופו. כך שהדבר אינו מחוץ להישג יד.

ובאופן עקרוני, עקרון חופש התנועה וחופש העיסוק בחברה דמוקרטית הוא לא "מותרות". וכל עוד אנחנו לא עברנו למשטר דיקטטורי, אלו לא דברים שמותר להתייחס אליהם בקלות ראש. הגבלתם צריכה להיות מנומקת היטב בכל מקרה ומקרה.

מה שניסיתי להגיד כאן זה לא שאני נסמכת על ביטויי חרטה והליך שיקום.
כל מה שיש בידיך זוהי החלטה משפטית משנת 2008. כל מה שיש בידי אלו הצהרותיו הפומביות של גולדבלט ומה שהותר לו על ידי הראשויות.
אלו אינם נתונים מספקים. החלטות לא צריכות להתקבל על סמך מה שמטפטף לעיתונות. עד כמה שאני יודעת, למי שהחליט לגבי גולדבלט היו פרטים יותר משמעותיים. יותר מידע וחוות דעת מקצועיות, וכך ראוי שיהיה.

הסכמת איתי שפושע שהביע חרטה על מעשיו ראוי להתייחסות אחרת מזה שבעט במערכת. אני חושבת שזה צריך גם להתבטא במישור הפומבי. לזה לא ראיתי ביטוי, לא בקמפיין שאותם אירגוני נשים, וגם לא בתגובות שלך. בתחום הזה, כמובן רלוונטי וראוי לשאול אם החרטה כנה, אבל עד כמה ששמתי לב, הדיון לא נסוב על כך.
676463
מאיה • בתשובה להיא יום ג', 19/4/2016, 7:34
באשר להתייחסות לנפגעות פגיעה מינית אני מסכימה עם הדברים שכתבת אם כי עדיין יש מקום רב לשיפור גם בתחום הענישה. כדוגמא מהימים האחרונים, שוטר שניצל את סמכותו וכפה יחסי מין על זונה נענש בעבודות שרות בלבד ולא הורחק מן המשטרה.
הטענה כי ענישה מחמירה "אינה מועילה לאף אחד" אף לא כהקלה רגשית של משפחות הקורבנות, היא טענה חזקה שצריכה להיות מגובה בנתונים ובמקורות, במיוחד כאשר יש לנו עדויות הפוכות מפיהם במדיה באשר לרגשותיהם כאשר הפושע נענש באופן מקל או משתחרר שחרור מוקדם. הנחרצות בעמדתך נראית לי נמהרת.

באשר לבחינת כל מקרה לגופו, התייחסתי לגישה המקלה הגורפת המשתמעת מדברייך באשר להקלה על עבריינים העוברים תהליך שיקום.

הגבלת חופש התנועה והעיסוק של אנסים ורוצחים מורשעים, מנומקת היטב בהגדרה. דמעות "יתום אני" של הרוצח את הוריו, נתפסות כצבועות ולא בכדי. על הפושעים הרוצים לנוע ולעבוד ללא הגבלה, היה לחשוב על כך טרם פגעו באחרים, בפרט בעבריינות בדרגה גבוהה של אונס ורצח.
אין מדובר בקלות ראש, להיפך. אני מוצאת את הרעיון של התחשבות מהירה, כמעט אוטומטית, ברגשות הפושע שעבר תהליך שיקום, כמשפיעה על עונשו בהיבטים שונים, בעייתית, אינה מתחשבת מספיק במסוכנות ובקורבנות פוטנציאליים, בנזק שהסב ועלול להסב לנו כחברה בהיבט הרתעתי ותחושה של חיים בחברה צודקת וערכית ואי התחשבות ברגשות הקורבנות (באם נותרו בחיים) ורגשות משפחותיהם.

יתכן והסיבה שלא מצאת התבטאות באשר ליחס חומל ומבין יותר במקרה הספציפי של גולדבלט למרות ששינה את עמדתו וביטא חרטה, נובעת מהטיעונים שכבר העליתי ביחס לאיש ולמקרה הספציפי: משך העבירות, חומרתן, בפרט הניצול הרצוף של קטינות שלא ניתן לטעון כי לא הבין את חומרתו בעת המעשה (קריאת כתב האישום ממחישה זאת ביתר שאת), חשש והבנה שיתכן וישנה מוטיבציה אחרת, פרט לכנות, באשר לתהליך השיקום שעבר (מזכיר קצת, בהיבט הקטינות והציבוריות, את הנסיונות של אייל גולן להיתפס כהגון וערכי) ואולי בעיקר החשש שיחזור לסורו בעבודה עם קטינות נוספות, חשש אמיתי שמבטא תחושת אחריות חברתית ואנושית.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות