 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם אתה לא אוהב את wish you were here אז ודאי שקשה לך לברר את תרומתו של ריק רייט לצליל של פינק פלויד. לדידי shine on you crazy diamond הוא תמצית הצליל הפינק פלוידי. הגיטרה הבלוזית אבל המאוד מדויקת של גילמור והקלידים העוטפים של רייט בונים את העומק של הצליל הייחודי הזה. הקול של רייט אכן היה אנמי. הוא לא היה זמר, וכנראה גם לא וירטואוז כמו אמרסון או ג'ון לורד. אבל הוא היה קלידן יוצא דופן- כזה שבהחלט צבע במו מקלדותיו את הסאונד הפינק פלוידי המובהק. ווטרס וגילמור יותר מזוהים עם פינק פלויד אבל השלם היה גדול בהרבה מסכומם של שניים אלו, ואת רוב רובו של ההפרש אני זוקף לזכותו של רייט. אתה יודע מה- זה כמו טוני בנקס בג'נסיס. הקלידים הם המרכיב הבולט ביותר בסאונד של ג'נסיס עד פרישתו של גבריאל, אבל טוני בנקס הנחבא אל הכלים(!) הוא הדמות הכי פחות מזוהה עם הלהקה. אני כמובן לא משווה את התאטרליות ואת גודל האגו עם אלו של אמרסון. מהצד הזה באמת אפשר להשוות רק את ריק רייט וטוני בנקס זה לזה. ובעניין הפלצנות- כל הפרוג רוק היה פלצנות אחת ענקית. הרי הפאנק התמרד מבחינה מוזיקלית בדיוק נגד זה. אבל יש פלצנות שאני ממש אוהב אותה (פינק פלויד, ג'נסיס) פלצנות שאני מחבב אותה (קאמל, מייקל אולדפילד) פלצנות שאני סובל אותה בשקט (אמרסון לייק ופאלמר, ג'תרו טאל) וסתם פלצנות מסריחה (יס, שהחלק הכי טוב באלבומים שלהם היה העטיפה). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מעבר להתנגדות הכללית שיש לי לשימוש הנפוץ מדי ב'פלצנות' - שמשטח מילים הרבה יותר רלבנטיות ומעניינות כמו יומרנות1, אמביציוזיות, תחכום (יתר), אינטלקטואליות2, וירטואוזיות - דוקא ג'תרו טאל אמנם נגעו בפרוג, אבל חלק ניכר מהקלאסיקות שלהם הם אלבומים ו/או שירים שבהחלט יכולים להישמע בפני עצמם ולא בטוח שהם מתאימים דווקא לסיווג הזה. אני בספק אם, ביקום מקביל שבו ג'תרו טאל *לא* היו מוציאים את Thick as a break, מישהו היה משייך אותם בצורה כה אוטומטית דווקא לז'נר הזה3. 1 שיכולה להפיק תוצרת משובחת מחד, ולכסות על ריקנות חלולה מאידך. 2 לא מילה גסה, לפחות אצלי. 3 ואם למישהו יש הסתייגויות - יאללה, זה המקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לתזה הכללית על השימוש המופרז בפלצנות, אבל הפרוג היה בדיוק זה. מתוחכם למען התחכום, וירטואוזי למען הוירטואוזיות, אינטלקטואלי ויומרני ומתגאה בזה. במילה אחת - פלצן. ג'תרו טאל היא להקת רוק עם חליל ובכך משויכת אוטומטית לפרוג רוק בעיני. זה שהגיטרה שלהם מנגנת בדרך כלל רוק כבד לא משנה לי. אקוולונג הוא פרוג עבורי, בעיקר בהתחשב בשנת יציאתו לאור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי למה החליל קשור להגדרה של פרוג. והטיעון האחרון עוד יותר מוזר בעיניי - גם Tapestry של קרול קינג, L.A. woman של הדלתות, סטיקי פינגרס של הסטונז ו Imagine של לנון יצאו בשנה הזאת, וזה לא הופך אף אחד מהם לפרוג רוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החליל נראה לי אחד מהטריידמרקס של הפרוג- איאן מקדונלד ומל קולינס בקינג קרימזון, פיטר גבריאל בג'נסיס, קאמל (הנושא הבולט ביותר באווזת השלג),המודי בלוז, ג'נטל גיאנט, וכמובן ידידנו אנדרסון. את שנת הייצור של אקוולנג ציינתי בגלל הויכוח הקיים עליו אם הוא פרוג או לא. היום הוא אולי במחלוקת, אבל אז לדעתי הוא היה גם היה פרוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי העברית. סממני אאוצ'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החליל נראה לי אחד מסימני המסחר הרשומים של המתקדם - איאן מקדונלד ומל קולינס במלך ארגמן, פיטר גבריאל בבראשית, גמל (הנושא הבולט ביותר באווזת השלג),הכחולים שפלי הרוח, הענק העדין, וכמובן ידידנו אנדרסון. את שנת הייצור של ריאת המים ציינתי בגלל הויכוח הקיים עליו אם הוא מתקדם או לא. היום הוא אולי במחלוקת, אבל אז לדעתי הוא היה גם היה מתקד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נוקדנות יתר היא עושר השמור לבעליה לרעה. חסרה לך מילת מפתח אחת לפני ''מתקדם''. מציע ''סלע''(ז). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה בשבילך, כי התלוננת על העברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערתי על מילה אחת, כסממן פושה במקומותינו של שימוש באינגלוז בשעה שבעברית מדוברת ישנן מלים זמינות ומקובלות. וונס עשית את זה אז סורי הבוטום ליין הוא ראביש. הבנת מייט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי המוטיבציה היתה למען התחכום, הוירטואוזיות וכו', אבל התוצאה היתה יפהפייה. אני מאמין שגם המלחינים הקלאסיים הגדולים פעלו מתוך מוטיבציות שוויצריות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם באיזה מקום השתמע שאני לא אוהב פרוג רוק, אז אני מצהיר בזאת שההיפך הוא הנכון. אני אוהב את הבומבסטיות המוזיקלית, את הצליל העשיר, המלודיות המורכבות. את הסולואים הכתובים, את המקצבים המתחלפים. בקיצור, אני מת על supper's ready :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואחלה אנלוגיה לטוני בנקס. הבה נרים כוסית לבעלי הכשרון הגדול והאגו הקטן שישבו מאחורה ובנו עולם מוזיקלי שלם בשביל מפלצות התהילה שעמדו לפניהם על הבמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוכן להסכים שתרומתו של רייט לצליל של ג'נסיס היתה אדירה. אני פחות בטוח שהוא היה חסר תחליף - אולי הרבה קלידנים טובים אחרים שהיו חוברים לגילמור, ווטרס, בארט ומייסון היו מביאים לטינק פרויד עם צליל דומה? אני לא אומר שזה כך, רק שקשה לי להעריך. אני לא יודע איך נעשה גיבוש הצליל בין חברי הלהקה, והאם כל צלילי הקלידים שרייט מנגן היו לגמרי פרי חזונו. דווקא את תרומתם של גילמור ווטרס - בשירה, בגיטרה, ובעיקר בכתיבה ובהלחנה - קל יותר לבודד ולהתשכנע בקריטיות שלהם לפ"פ ולמה שאנחנו אוהבים בה. באמת טוני בנקס הוא סיפור דומה, רק שתפקידי הקלידים בג'נסיס הראו יכולת הלחנה מבריקה (בעוד שבפ"פ הם יותר עניין של צליל ואווירה) - וטבעי יותר לנחש שהקלידן כתב אותם בעצמו. לעניין הפרוג כולו, אני מצטרף לפונז בהתנגדותו לשימוש במילה "פלצנות", ונימוקיו נימוקיי. מכיוון שכתבת מין דירוג לטעמך בפרוג, הנה הטעם שלי: ג'נסיס, ELP, פ"פ, קינג קרימזון, רוברט ואייט ב"רוק בוטום" - מופתיים, כל אחד אחרת ובלי יותר או פחות. כולם גם יומרנים באותה מידה. נכון שאצל ELP היומרנות התרכזה כולה במוזיקאי אחד, שלאו דווקא הקפיד על טעם טוב במיוחד, ואני יכול להבין למה הוא הפך לסמרטוט אדום ולסמל של פלצנות. סופט מאשין ב-Third יומרנית פחות ונפלאה לא פחות. יס, לפי האלבום האחד שאני מכיר (Fragile) באמת לא באותה ליגה, אבל היא לא יותר יומרנית, אם כבר אז קצת פחות; גם הרבה פחות מוכשרת. ואן דר גראף ג'נרייטור, לפי האלבום האחד שאני מכיר (Pawn Hearts), מצליחה להיות אפילו יותר יומרנית מהגדולות, ועוד פחות מוכשרת, ועם זאת לא נטולת קסמים. קאמל היא חור מושלם בהשכלתי, והצד הפרוגי של אולדפילד ושל ג'תרו חור כמעט מושלם (לקצת שאני מכיר אני מתקשה לקרוא פרוג). עכשיו, אני תמיד שומע שהפאנק התמרד נגד היומרנות של הפרוג, אבל יש כאן פער שאני צריך להשלים אותו בניחוש. הפאנק התחיל ב-1976/7. במה, בדיוק, הוא בעט? פ"פ הגיעה לשיאה היצירתי ב-1973 ("הלוואי" שנתיים אחר כך, אבל לכל היותר הוא טוב כמו "הצד האפל", לא יותר). ג'נסיס ב-1972/3. ELP ב-1971/2, ק"ק ב-1970. נראה ש"רוק בוטום" הוא המאוחר שביצירות השיא, 1974 (ואיש לא יאשים אותו ביומרנות או פלצנות). בתקופה הזו אריות הפרוג עדיין הקליטו אלבומים, ואני מאמין לדעה המקובלת שהם פעלו מתוך אינרציה ובמידה רבה הסתאבו1. האם נגד זה יצא הפאנק, נגד דמדומי האלים של הפרוג? אם כן, אז הוא בעט בסוס מת מבחינה אמנותית (גם אם חי מאוד מבחינת תזרים המזומנים). אני מתקשה לראות איך הפאנק הוא טיעון, או אפילו טענה, נגד הפרוג בשיאו, תחילת שנות השבעים. אז כן, הפרוג היה יומרני מאין כמותו. ברור שלא כל מי שעשה פרוג הצדיק את היומרה, ומי שהצדיק בחלק מהזמן לא הצדיק בפעמים אחרות. אבל אני יכול בקלות למנות 15 אלבומים שכיסו את היומרה במלואה והשאירו עודף2. אני חושב שאפשר להסתכל עליו בפרספקטיבה של כל תולדות המוזיקה האירופית, ומאידך בפרספקטיבה של כל תולדות הרוק, ובשתי הפרספקטיבות הוא יהלום מבריק. ואם לחזור לנ"ל הז"ל, ולהאשמתו ביומרנות או פלצנות - בסדר, הטענה לא מופרכת, אבל ראוי שהטוענים יתמודדו עם הצד הראשון של "טרקוס", לא עם פסנתר מתגלגל באוויר בסוף שנות השבעים. 1 אני לא שופט בעצמי, כי כמי שהגיע לפרוג באיחור של עשור וחצי לא טרחתי להיחשף הרבה למה שלא נחשב. 2 מוזיקלית. בהיבט של הטקסטים, הפרוג היה יומרני מאוד ופאתטי לחלוטין. אולי רק פ"פ הצליחו שהטקסטים יהיו לא מביכים. יש לציין גם את סופט מאשין, שהשכילו כמעט לוותר על מילים, ושמה שיישאר יהיה במשקל נוצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני זוכר מבלי לגגל, רייט היה אחראי בצורה ישירה להלחנה ולא רק לביצוע של חלקים גדולים ואהובים של תפקידי הקלידים של הפלויד. בכלל, למרות מה שניסה בדיעבד להחצין ווטרס, מגדולי האגומאניאקים בפרוג בפרט וברוק בכלל, הפלויד היו רחוקים מאד מלהיות להקה של איש אחד, והצליל המובחן שלהם שהתפתח בתחילת הסבנטיז היה יצירה קבוצתית ולא אישית. כשווטרס התחיל לסחוב את הלהקה לכיוונים שסבבו סביבו, ושיאם ב'החומה', זה נעשה מכוער ועגום, פירק את הלהקה מנכסיה המוזיקליים ופורר אותה. לראייה, אם תקשיב לתקליטים של מי שנשאר בשנות התשעים - בעיקר האלבום division bell מצליח לעמוד ולו חלקית במשימה של לא לבייש את העבר - אלה של גילמור, מייסון ורייט קרובים הרבה יותר לסאונד הפלוידי מאשר האלבומים של ווטרס לבדו, שדי מביישים את נעוריו. בקיצור, פחות מלנון ןמקרטני, הקריירה של ווטרס לבדו אחרי עזיבתו את פ"פ היא הדוגמה הנגדית הטובה ביותר לטענתו שהפינק פלויד קמה ונפלה על הכשרון האישי שלו, עם כל הכבוד המגיע לו (ובהחלט מגיע, עבור עשור מופלא עד 1980). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח למה כוונתך ב"פחות מלנון ומקרטני". בכל אופן, הם בדיוק הדוגמה הנגדית לניסיון להסיק מקריירת הסולו שאחרי על התרומה ללהקה בתקופת השיא (כי לפי ההיסק הזה, מי שעשה את הצליל של הביטלס הוא בעיקר רינגו). אני בהחלט מאמין שהפלויד היו להקה קבוצתית, ודווקא בגלל זה אני מתקשה לדעת (מתוך המוזיקה עצמה וקרדיטים רשמיים על שירים; מה שאומרים ביוגרפיות וראיונות זה סיפור אחר) מה היתה תרומתו האינדיבידואלית של רייט. חוץ ממה שכתבתי כמה תגובות למעלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עבורי ELP זה בעיקר קולו של גרג לייק, קול נדיר ברוק ובפרוג. אחריו זה התיפוף של קארל פאלמר, שממש מנגן על התופים. מה שמזכיר לי גם, אם היזכרת את ואן דר גראף, את המתופף שלה גיא אוואנס. כשראיתי אותם בת"א לפני שנים בקולנוע דן ובאמפי בפארק הירקון, אוואנס היה משורר ומלחין real time עלי תופים וכלי הקשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים שלייק ופאלמר הם זמר ומתופף נפלאים. אבל לאהוב את ELP בעיקר בגלל L ו-P זה כמו... אני לא יודע, זה כמו משהו1. 1 (c) סיינפלד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיינפלד ממש לא עניינה אותי במלאכותיות הלא מצחיקה שלה, אז לא הבנתי את האיזכור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אנסה מטאפורה שאולי תדבר אל ליבך: לאהוב את ELP בעיקר בגלל L ו-P זה כמו לאהוב את ואגנר בעיקר בגלל התפאורות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפורים עצוב זה, הצלחת להעלות חיוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קניתי לא מזמן את האלבום הראשון של ELP בדיסק, והאזנתי לו אחרי עשרים ומשהו שנה שהוא היה חי רק בזיכרון שלי (עובדת "אתה זקן" שנחתה עלי: כשהאזנתי לו באינטנסיביות, זה היה כקלאסיקת עבר מלפני שנולדתי; אבל מרחק הזמן שממנו השקפתי על האלבום באותה תקופה הוא קצר יותר ממרחק הזמן שבו אני משקיף היום על אותה תקופה כשהייתי בן עשרים). ומצאתי את עצמי מסכים איתך. השטיקים של אמרסון בקלידים מרשימים ויפים, אבל מה שהיום נוגע בי יותר הוא הקול של גרג לייק, אכן אחד מזמרי הרוק הגדולים ביותר (הוכחה: Battlefield, בעיקר הבית הסוגר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספריה העירונית יש מדף עם ספרים שאפשר לקחת לפני שיזרקו לפח. רובם בזמן האחרון בשפה הרוסית. לפני כמה זמן ראיתי בזווית העין כריכה מוכרת. "חגיגת קיץ" של אלתרמן. לא יכלתי להשאיר אותו שם. בשיר "אור בחדרים" מופיעות השורות הבאות: פעם היה אפשר בשעה כזאת לשאוף אל כל דבר בל ישוער, לחשוב מחשבות נועזות. עכשיו השנים בָּאַפְסַר מוליכות אותך, מה לעשות! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר ואן דה גראף הוזכרו כאן, ההיכרות שלי עם הסולן שלהם מתרכזת באלבום אחד שלו, Over, שאולי כשחושבים על זה מבליחים בו קצרצרות סממני פרוג (כינורות?), אבל הוא אחד האלבומים הכי אינטימיים, אישיים וקורעי לב שעלו על הפטיפון שלי. ההיפך הגמור מהפומפוזיות השכלתנית שמאפיינת חלק מהז'אנר. מומלץ בחום, אלא אם את/ה אחרי פרידה רומנטית. במקרה הזה זה עשוי לעזור, אבל כדאי להתרחק ממכשירים חדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שרק לא תמצא שאתה מדבר לעצמך. באותו מצב רוח, ממליץ להתחיל מהאלבום של ואן דר גראף Still Life. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי יש לי חורים לפחות כמוך. אני התוודעתי לפרוג ברובו לאחור. ג'נסיס, לדוגמה: קודם כבש אותי Follow you follow me כמעט בזמן אמת, מאוחר יותר גיליתי את אלבום ההופעה Seconds out, ורק אחר כך Selling England, הרבה אחר כך את פוקסטרוט (היה לי מוזר לשמוע את גבריאל1 שר את Supper's Ready אחרי המון פעמים ששמעתי את קולינס) ובסוף גם Nursery Crime. כמובן שכל מה שנעשה אחרי שהאקט עזב לא נחשב. למייקל אולדפילד התוודעתי מוקדם כי לבן דוד שלי הגדול ממני באיזה 8 שנים היה את המארז המחומש. עם פינק פלויד התאהבתי ב wish you were here ראשון, אחר כך meddle ו Dark Side, "החומה" ממש בזמן אמת, ורק אחר כך גיליתי את Animals. כמובן שכל מה שנעשה אחרי שווטרס עזב לא נחשב. קינג קרימזון- קודם אלבום הבכורה אמנם, אבל אחר כך Discipline ו- Three of a perfect pair וכל מיני שיתופי פעולה מוזרים של פריפ ואינו, ורק אחריהם Red המופתי וכל השאר. ELP, ג'נטל ג'יאנט וכאלה- מאוד חלקי ומאוד בדיעבד. בלי וואו. גם רוק בוטום מאוד בדיעבד- אחרי שכבר התרגשתי מאלביס קוסטלו שר את Shipbuilding. אבל למרות הפיגור הוא עשה לי הרבה וואו. מסכים שזה מהאלבומים הגדולים של העשור ההוא, אבל לא הכרתי שום סופט משין. זה שהיו יצירות מופת שכיסו את היומרה והשאירו עודף אני מסכים בהחלט, אבל זה לא עושה מזה פחות פלצני. הפלצן מכולם היה פריפ, ואני פשוט מכור לנגינת הגיטרה שלו. ביל ברופורד אמר באיזה ראיון שבקינג קרימזון היה אסור לך לנגן כהרגלך, היית צריך לנגן "מיוחד". האלבום Red הוא בעיני אחד הגדולים של העשור, וגם אחד הפלצניים בו, אם לא ה... הפאנק בעט במהוגנות, באליטיזם, ב"יפה". מבחינה מוזיקלית הוא מרד במלודי, במורכב וב"איכותי". בכל מה שהפרוג היה. פינק פלויד היה הדבר המאוס ביותר בעיני הפאנקיסטים כי היה להם הצליל הכי נקי והכי בומבסטי, ואולי כי הם היו המוזיקאים המיליונרים הכי מפורסמים. הפאנק מרד פחות בפופ, למשל, כי הפופ הוא עממי. הוא מרד בפרוג כי הפרוג היה אליטיסטי ו(אין מילה אחרת) פלצני. אז כן, הוא מרד בתזרים המזומנים של הפרוג לא פחות מאשר במבנים המוזיקליים המורכבים. אישית בין הפרוג לבין הפאנק תמיד הייתי בצד של הפרוג. רק בעשור האחרון פיתחתי חיבה לנגינה "מלוכלכת". לפני כן תמיד העדפתי את הצליל הנקי- קלפטון וגילמור על פני ג'ף בק וג'ימי הנדריקס. __________ 1 האלבומים של גבריאל היו חסרי שם. על ההדפסה המקומית של האלבום הראשון שלו היתה מדבקה גדולה ועליה כתוב "סולן להקת ג'נסיס" לכן זה היה שמו בין בני גילי. כשדיברנו על האלבומים של גבריאל אמרנו- איזה גבריאל? אה, סולן להקת ג'נסיס? ובכל זאת כששמעתי את גבריאל באמת כסולן להקת ג'נסיס ב Selling England, אחרי שהתרגלתי לפיל קולינס, זה נשמע מוזר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לפאנק, לדעתי הוא קם כאנטי תיזה לנגינה הוירטואוזית של ג'ימי פייג' וג'ימי הנדריקס לא פחות מאשר ל'נקיון' והפומפוזיות של הפרוג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע כמה אפשר למרוד בפייג' והנדריקס שהיו מסוממים על כל התחת שלהם. כשג'ימי פייג היה מסומם קשות הוא בקושי הצליח לנגן את Stairway to heaven | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסמים היו אז חלק מהמקובל בענף, כך שזה אורתוגונלי לטיעון שלי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |