|
||||
|
||||
Shine on you crazy diamond נשמע מצוין לא פחות, גם היום. והוא לא היחיד. ולגבי הפתיחה ההיא, גם אני מסכים בריבוע, השלמת השכלת הדלתות שלי נעשתה בדיליי של עשור וחצי. קשה להאשים מישהו בזה, אני לא בטוח שזו מוזיקה מתאימה לפעוטות. |
|
||||
|
||||
בדיוק חשבתי על זה. באוטו, בדרך מהמשרד הביתה, שרתי את shine on כולל רוב קטעי הגיטרה והקלידים (אני אף פעם לא זוכר את כולם) וזה היה כמעט כבראשונה, אבל נראה לי שהתפתחות אטית כזו של קטע מוזיקלי כבר לא מתאימה לדור שבו אתה כבר לא מחזיק את העטיפה של האלבום בשתי ידיים בעת ההאזנה. Riders on the storm, ובכלל השירים של הדלתות, נשמעים לי ממש על זמניים. יכול להיות שזה בגלל הכריזמה של ההוא, ההורס. |
|
||||
|
||||
אני בספק רב אם אני או אתה מסוגלים לומר באופן תקף מה מתאים לדור שאתה מדבר עליו. |
|
||||
|
||||
ילד אחד שלי שומע מטאליקה, והשני גרין דיי. השמעתי לגדול יום אחד את מיטב שנות השבעים- רפסודיה בוהמית, הצד האפל, בואי כלשהו, לג'נסיס אני חושב שלא הגענו. לא נראה לי שנתפס. אולי הייתי צריך להתחיל הפוך- מטוקינג הדס וקינג קרימזון. |
|
||||
|
||||
עבור המטאליסט, היית יכול להתחיל עם לד זפלין. וחוץ מזה חלק מהלהקות והאלבומים האהובים עלי עד היום לא תפסו בשמיעה ראשונה. Aqualung הוא דוגמת הדגל שלי. |
|
||||
|
||||
צריך להתמיד... בהשמעה ראשונה תמיד יעקמו את האף. אצלנו רפסודיה בוהמית תפס רק בהאזנה חמישית או משהו, אחרי שכבר הכירו את שאר החומר של קווין. אבל כשנתפס, כבר ידעו בעל פה את הכל והצטרפו בחדווה. אבל ככל שגדלים בגיל (ומתרבים הגורמים המפריעים הסביבתיים) קשה יותר להתמיד בחינוך המוזיקלי לילדים. היום, רק כשנוסעים יחד באוטו אפשר להחזיק אותם כקהל שבוי. |
|
||||
|
||||
אם כבר מדברים על קהל שבוי- באוטו חרשתי להם את נוורמיינד של נירוואנה. אמנת ז'נווה מכסה את זה ? |
|
||||
|
||||
אני לא סובל את ''הלוואי שהיית פה''. מישהו שאמרתי לו את זה פעם שאל, רגע, מה דעתך על ''הצד האפל של הירח''. מת עליו, אמרתי. הוא אמר שאני הראשון שהוא שומע עליו שלא חושב על שניהם אותו דבר. ברור לי שזה רק אני, אבל זה נשמע לי כל כך עובדה אובייקטיבית שכל פראזה ב''הלוואי שהיית פה'' היא יגעה, ולעוסה כבר מהשמיעה הראשונה. |
|
||||
|
||||
מה לגבי החלק השני שלו? ושאר האלבום שביניהם? |
|
||||
|
||||
סליחה, התבלבלתי בין שתי יצירות שונות, חשבתי שדיברת על אותו שיר שאני הזכרתי. ''הלוואי שהיית כאן'', בפני עצמו, הוא אכן לא מקורי מבחינה מוזיקלית (דוקא סולו ההתחלה פחות בנאלי, ויש לי סנטימנטים אישיים לגביו), למרות שהמילים בהחלט מעלות את ערכו. כשהוא משולב כחלק אינטגרלי באלבום כולו, אני מחשיב אותו כחלק מיצירת מופת. |
|
||||
|
||||
אופס, לא שמתי לב לדו-משמעות, והפרובוקציה שלי הטשטשה. אני לא סובל את שיר הנושא, אבל בשביל זה לא הייתי מטריח אתכם; גם את האלבום כולו אני לא סובל, ובכלל זה ובפרט "זרח לך יהלום משוגע" - הוא זה שעליו כתבתי שבעיני כל פראזה בו, של שירה ושל גיטרה, יגעה ונשמעת לעוסה כבר משמיעה ראשונה. |
|
||||
|
||||
זה ענין של טעם, וברור שאנחנו חלוקים פה. עוד ברור קטן שיכול להוסיף משהו מעבר לטעם אישי סובייקטיבי - מתי שמעת את האלבום לראשונה? |
|
||||
|
||||
האמת שאני לא זוכר בדיוק. אבל נדמה לי שאני מצליח לשחזר די בודאות שזה היה בגיל 17 בואכי 18, קצת אחרי שקניתי את "הצד האפל" שכאמור נכנס לי מיד ללב ולמוח, ואחריו את The Final Cut, שאהבתי בדרכו המינורית. אין משהו ביוגרפי ברור שיסביר את סטיית הטעם שלי עם "הלוואי שהיית כאן", אבל אין לשלול את האפשרות שאכלתי משהו מקולקל בדיוק כששמעתי אותו לראשונה. או, רגע, אני נזכר שאת "הלוואי" לא קניתי אלא קיבלתי בהשאלה. אני אפילו זוכר ממי, ובטח זה העניין! יש מטפל פסיכו-דינמי במטוס? |
|
||||
|
||||
טוב, זה נשאר בתחום הטעם האישי כנראה. אצלי, בפעם הראשונה ששמעתי אותו - מההתחלה עד הסוף, כמקובל בענף - הוא העיף לי את המוח. התהייה לגביה שאלתי קשורה לתופעה שגורמת לכך שכשאנחנו מכירים באיחור יצירות מופת שהשפיעו על רבים מתחומם, הכל נשמע לנו כמו קלישאה, כי אנחנו כבר מכירים את כל ההשפעות והציטוטים המאוחרים יותר. כנראה שזה לא המקרה אצלך. |
|
||||
|
||||
הקטע הכי לעוס וקלישאי ב Shine on You crazy Diamond הוא (לטעמי? נראה לי שזה די אובייקטיבי) הקטע בו חטיבת הקצב נכנסת ועוברת לקצב של צסק, טודוב-דוב. אני לא יודע כמה מאות פעמים שמעתי את זה ואני עדיין אוהב אותו. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |