בתשובה לאריק, 18/02/16 13:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני אשמח מאד אם נושא הדיון האחר - פוליטיקה - לא יגיע גם לדיון הזה. ___________ יובל, בכובעו כאייל מהשורה ולא כחבר מערכת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג מי חברי המערכת, נעים להכיר. מבחינתי החשיבות בוידיאו בהקשר לדיון הוא ההיבט המרדני רוקיסטי בועט במוסכמות של זילבר ''שיסגרו את אקו''ם'' ולא היתה כוונה להכניס דרך החדק את כל הפיל. זה אפילו קצת מעליב לאחר שהתאפקתי (מודה) ולא התייחסתי להדרתו הסימבולית מהרשימה המכובדת. בכל מקרה, אני לא ממעריצי זילבר האומן למרות שאני מכיר בערכו וחשיבותו ומאוד מסמפט אותו כאדם שזועק (בכנות) את אשר על ליבו ולשם כך התכנסנו למיטב הכרתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתנצל אם העלבתי. באמת שלא התכוונתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני גדלתי עליו, ומוזר שלא קישרתי אותו לרוק הבועט שעשה. היה לי התקליט הראשון שלו ורק בהאזנה חוזרת הבנתי עד כמה הוא בעט. בזמנו נסחפתי גם אתו, גם עם הוטל קליפורניה וגם עם להקת אבבא באותה אדיקות. אבל "שמש שמש" הוא שיר שמעולם לא נמאס לי לשמוע מכתה ז' ועד היום, והוא בעיני בעשיריה הפותחת של שירים בעברית בכל הזמנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד אבבא והשני עם מאמא. מהיכן אתם שואבים את האומץ להודות בחטאים שכאלה? שמש שמש אהוב ובצדק. זילבר מעולם לא קניתי לעצמי או שמעתי בבית אבל תמיד הושמע בסביבה ע"י החברים. התחלתי לשמוע רוק ישראלי בגיל מבוגר כהורה ציוני אחרי הסיבוב השכיח: רוק קלאסי, כבד, ג'אז, קלאסית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי וידוי גדול מזה- מעולם לא סבלתי ג'אז. כחובב מדע בדיוני זו בכלל היתה כפירה בעיקר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא סבלתי ואני עדיין לא סובל את רוב סגנונות הג'אז בגלל עודף מתוחכמות ומאולצות ניכרת שפוגעת בזרימה. נסה דיוק אלינגטון עם בירה בערב קיצי או מינואט עם יין בבוקר חורפי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי פוליטיקה - חלק מהילת כוכב הרוק, לפחות זו שנבנתה בארה"ב בשנים הרלוונטיות, כוללת את תדמית האמן כ"ילד רע", שבועט במוסכמות, עושה בושות לדודות מהוגנות, מוביל אופנות קיצוניות ועוד. היה לה תפקיד נניח בשנות השישים, אז גם נוצרו להקות הרוק הראשונות, ושנות השישים היו עשור של צעקה בשכבת הגיל הרלוונטית לרוק בארה"ב (כנראה שאי אפשר להפריד בין שני אלה - המרד של הסיקסטיז ותדמית הרוק הבועטת. האם הרוק היה יכול להיוולד בשנות השלושים? או השמונים? ואיך היו נראות המוסכמות שלו אז?). המסרים הפוליטיים של אמנים בז'אנר הזה (נגיד, מסר נגד מלחמת וייטנאם) כנראה לא היו מקבלים תוקף כזה לו לא היו מקבלים מלכתחילה את האשראי של "מותר להם למחות / לבעוט / להיות חתרניים". לא נראה לי שמישהו התעניין בדעותיהם הפוליטיות של ג'ימי רוג'רס או נט קינג קול, וגם אם כן, הן לא היו אינהרנטיות ליצירה. לא כמו אצל ג'ון לנון או הג'אם / style council. השאלה עד כמה הציבור מכיל את ההילה הזו משתנה בין מקומות ותקופות - פעם נענועי האגן של אלביס נראו לא מהוגנים. מצד אחד מצפים מרוקר להיות "אותנטי" (אם הוא לא נראה מספיק אותנטי, מאשימים אותו בפופיות) ומצד שני הקונצנזוס מתקשה להכיל כל עמדה. זה מתח מתמיד. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |