 |
אתה צודק בקשר להוואי. יש כמה סרטים עלילתיים המתארים את הפרשה הזו.
אפילו הטענה שארה"ב השתלטה על האיים היא איך לומר, לא מדוייקת. כפי שכתבת הוואי אכן היתה מונרכיה ריבונית ועצמאית. למעשה המתחרה של ארה"ב על השליטה באיים היתה האימפריה הבריטית ולא יפן (השושלת הילידית של 8 מלכים ומלכות ששלטה באיים חיקתה את בית המלוכה הבריטי והיוניון ג'ק נמצא עד היום על דגל המדינה של הוואי).
למעשה הממשל האמריקאי כלל לא הזדרז לספח את האי ובפרשנות הקשה ביותר אפשר לומר שהוא "הניח לשכנע אותו לספח את האי". ראשית הסיפוח היתה בהתקוממות ותפיסת השלטון ע"י המתיישבים האמריקאים באי. אגב אותם מתיישבים שהחלו כמיסיונרים והפכו לאט לאט לבעלי מטעי ענק של סוכר ואננס, הם שהביאו לאיים את המתיישבים היפאנים לעבוד במטעיהם. היום היפאנים הם באמת הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באיים, אבל אני לא חושב שזה היה המצב אז (בכל אופן הפועלים האסיינים לא היו בעלי זכות בחירה בכל מקרה).
החשיבות והעושר של האיים באותה תקופה כמו היום נבע ממיקומם בלב האוקיינוס השקט והשליטה בנמל של פרל הרבור היא מפתח לשליטה באוקיינוס הפאציפי.
בית המלוכה ההוואי שכבר אז היו בני תערובת של הילידים הפולינזים עם מתיישבים ומיסיונרים בריטים ואמריקאיים, נלחם על השליטה באיים עם בעלי המטעים האמריקאיים העשירים, אלא שהצבא הליליפוטי שלהם התקשה להתמודד עם המיליציה שהקימו המתיישבים האמריקאיים שנעזרה בחיילי הצי של ארה"ב שהיו מוצבים בנמל פרל הרבור. כבר ב-1887 האמריקאים בעלי המטעים, אנשי העסקים ועוה"ד שלהם ארגנו מיליציה של המתנחלים, שצעדה אל ארמון המלוכה ואילצה את המלך קאלאקאואה לחתום על "חוקת הכידונים" שהבטיחה את זכויות היתר שלהם. המלך ניסה להשתחרר מעולם של ה"מתנחלים" הללו באמצעות בריטניה וצרפת, אך מת בלב ים ב-1891. אחותו ליליאוקאלאני ירשה אותו. אך למתנחלים היה די במשחקי דמוקרטיה, הם צעדו שוב לארמון לולאני, הכריחו את המלכה לוותר על המלוכה והכריזו על הקמת הרפובליקה שהתקיימה במשך 5 שנים. נשיא הרפובליקה היה עוה"ד, איש העסקים, בעל מטעי האננס ומייסדה של חברת Dole Food Company, סנפורד ב. דול.
הנשיא בבית הלבן גרובר קליבלנד שהיה ביחסי ידידות עם המלכה ליליאוקאלאני כלל לא התלהב מן הפוטש (למעשה הוא דרש את החזרת המלכה לכס המלכות). לארה"ב היה כבר הסכם וחוזה חכירה ארוך טווח על נמל פרל הרבור והממשל הבין ששלטון המתנחלים עוה"ד ואנשי העסקים החמדנים בהוואי יעלה לארה"ב הרבה מאד כסף ולא יוסיף לה שום זכויות ויתרונות מעבר למה שכבר היה לה. רק כאשר התחלף הנשיא האמריקני, הנשיא החדש מקינלי הניח לעצמו להשתכנע לספח את האיים כטריטורית חסות, מה שלא היה קשה במיוחד שכן סיפוח הוואי היה אחד מן ההבטחות במצע הבחירות שלו.
גם הפיכתה של הוואי לאחת ממדינות הברית (1959) היתה תוצאה של מאבק אתני מפלגתי. המתנחלים העשירים שהיו כמובן חברי המפלגה הרפובליקנית, כאמור הביאו לאיים פועלים יפאנים וסינים כדי לנצל אותם במטעיהם (אם להודות על האמת הילידים הפולינזים הם בעלי טבע עצלני משהו). המהפך קרה כאשר בשנות ה-50 המהגרים האסייאנים שהפכו בינתיים לקבוצה האתנית הגדולה ביותר, קיבלו את זכות הבחירה (ראוי כאן לציין שהעלייה המספרית של המהגרים האסיינים ארעה בד בבד עם הדלדלות האוכלוסיה הילידית בגלל מגפות של שחפת ושפעת נגיפית בסוף המאה ה-19). הם התארגנו במסגרת המפלגה הדמוקרטית והפילו את שלטון המתיישבים בעלי ההון הלבנים ודרשו להצטרף לארה"ב כמדינה מלאה וכך להבטיח עצמם מפני הניצול של המתיישבים הלבנים (כיום השכבה העליונה בהוואי מורכבת מבני תערובת שהם צאצאים של המתיישבים הלבנים הקולוניאליים ומשפחות האצולה הפולינזית). הוואי הקטנה (2 מ' תושבים, 2 סנטורים + 2 חברי בית נבחרים) היא מעוז של המפלגה הדמוקרטית עד היום. המוצא האתני של נציגיה בקפיטול מעניין במיוחד: 2 נשים צאצאיות של המהגרים היפאנים, יהודי ומהגרת ממוצא אירופי-פולינזי (ילידת סמואה).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש