 |
מובן שהחברה הישראלית נפגעת אנושות מבחינה תרבותית מכל האלימות הסובבת אותה. גלעד גם מזכיר זאת במאמר, בכתבו על השיחות עם חבריו הגסים, חסרי התרבות, שטופי-מח אלימים. אני כמובן לא יכול לדבר בשם גלעד, אבל אם אני הייתי נדרש לענות לך על אותה שאלה, הייתי אומר כך:
"בשמחה הייתי נשאר בכדי להיאבק את המלחמות התרבותיות שלי ולשנות דברים בארץ הזאת. עם זאת, מרגע שהמצב כל כך קיצוני ואני מרגיש כל כך חסר אונים ולקוי מוסרית (מי בכלל מדבר על תרבות בימים אלה), אני בוחר להקל על נפשי הדאובה בכך שאעקור למקום אחר, אולי רק זמנית. הגעתי למסקנה שאין צידוק לכך שאתעלל בעצמי רק בשל העובדה שנולדתי כאן. הקשר החזק שלי לתרבות ולשפה, לריחות ולנוף, לא ייפרם לעולם, זה ברור. אמשיך לאהוב את העברית, לקרוא בה, לדבר בה, לכתוב בה. אמשיך להתרפק מדי פעם על הנוסטליה של "ניקוי ראש", הגששים וכל השאר. אתגעגע ללא תקנה לנופים המוכרים, לעיר שלי, לרחוב, לריח הבישולים במטבח של אמא שלי. אני יודע שהחיים כמהגר יהיו לא קלים בהתחלה, וחסרים גם אחרי שיהיה לי לכאורה הכל. "הקונצרטים המעונבים" יהיו בשבילי משככי כאבים לכל היותר. אין לך מושג עד כמה אני מקווה לשוב בימים טובים יותר. בימים ההם, אני עדיין מקווה (או אולי הוזה?), פחות אנשים יאמרו לי: "עכשיו אתה חוזר..." בארסיות חסרת רגישות. הלאומנות כבר לא תהיה חזות הכל. גם האמונה שאפשר לשקם כאן את הריסות התרבות תתחדש. ואני מדבר על תרבות הרחוב של האנשים, תרבות המוסדות השלטוניים והעסקיים, תרבות הספורט ותרבויות רבות אחרות, ולאו דווקא על התרבות "הממוסדת", זו של התיאטראות, השירה, הפרוזה, המחזאות והקולנוע. כרגע כל זה כל כך רחוק עד שבא לי פשוט לבכות, ונמאס לי לחיות עם התחושה הזאת. אני בוחר שלא לחיות בלב הדלקת".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש