 |
המאמר שופך אור על נקודות שונות באישיותו של הרצל. הספר (או יותר נכון החוברת), "מדינת היהודים" בנוי משני עניינים עיקריים. הראשון הוא תיאור מצב היהודים בגולה שמהווה את הנימוק לצורך, כמעט ההכרח, בהקמת מדינה ליהודים, והשני הוא תיאור של מנגנון ושיטה שבעזרתם עתידה לקום המדינה הזאת. מנקודת ראות של היום, החלק הראשון נראה כניתוח מציאות נכון, שמביא למסקנה נכונה ולחזון שללא כל ספק התגשם. לעומת זה המנגנון שמתאר בפרוטרוט את השיטה בה תוקם המדינה העתידית, שנכתב כנראה בהשראת המקורות שמביא מחבר המאמר, הקמת ה "חברה" וכו' לא התממש ממנו שום פרט. כמו כן נכון גם שב"מדינת היהודים" אין שום זכר לבעיה שהתגלתה אחר כך כאחת הבעיות הכי כואבות, בעיית ערביי ארץ ישראל.
עם זאת ישנו נושא, חשוב מאד לדעתי, שאינו מוזכר במאמר. אני מתכוון למהות הויכוח בין הרצל ואחד העם, וגם לשלבים השונים שעבר הרצל עד שהגיע לציונות שקשורים קשר אמיץ בראיה שלו את הציונות.
המחלוקת בין הרצל ואחד העם נבעה מהמטרה הבסיסית של הציונות, כפי שנראתה בעיני שני האישים האלה. הרצל ראה בציונות כלי לעזרה ולהצלת היהודים כפרטים. אחד העם ראה בציונות כלי להצלת היהדות, כלומר לשימור התרבות היהודית. הוא לא חשב כלל, לפחותלא בתחילה, על הגירה של המונים לארץ ישראל, אלא רצה להקים שם מרכז תרבותי.
דרכו של הרצל לציונות מתחילה במשפחתו, משפחה מתבוללת בתקופת "האמנציפציה". זו הייתה אחת הגישות הראשונה של הרצל: ראיה בהתבוללות פתרון הבעיה היהודית. אבל המציאות טפחה על פניו. באותה תקופה היחס ליהודים במזרח אירופה היה חמור. הם נרדפו פיזית (פוגרומים) ונדחקו כלכלית. במערב אירופה הייתה "האמנציפציה": היהודים קבלו זכויות שוות שהיו מעוגנות בחוקים שנתנו זכויות שוות לאזרחים ללא קשר למוצאם. אבל העניין הזה לא "עבד". החברה החיצונית שהיו בה רובדי אנטישמיות עמוקים לא הייתה מוכנה לקבל לתוכה את היהודים, ולמעשה למרות הרווחה הכלכלית, הם חשו דחויים ובלתי שייכים. הרצל שחשב תחילה שבעזרת האמנציפציה יתקבלו היהודים כישות שווה לצד האחרים נוכח שהעסק לא עובד. ואז עבר לחשוב שההתבוללות תפתור את הבעיה פתרון טבעי. (ברור שאחד העם מעצם תפישתו היה דוחה על הסף פתרון כזה. הוא היה קשור תרבותית ליהדות, אהב את התרבות הזאת וביקש לשמרה.)
הרצל נוכח (ואירועי השואה שבאו אחר כך הראו כמה צדק) שההתבוללות לא תפתור את הבעיה משום שהחברה החיצונית לא תהיה מוכנה לקלוט את המתבוללים, ואז חשב זמן קצר לכנס איזו ועידה של נציגי היהודים ונציגה החברה החיצונית שבה "ישכנעו" את הכלל שהיהודים אינם מזיקים . . . אבל, כמובן הוא נטש את הרעיון המוזר הזה תוך זמן קצר ואז התחיל לחשוב על מדינה ליהודים.
מעניין שבחלוף הזמן התקרבו שתי הגישות זו לזו. אחד העם החל לחוש אף הוא בסכנה החיצונית ליהודים, והתחיל לראות בציונות כהרצל גם כלי להצלתם, והרצל, לעומת זה, נוכח בקשר העמוק של היהודים לתרבותם שמהווה כוח אדיר שאי אפשר להילחם בו מחד גיסא, ושניתן להשתמש בו כדי לגייס את כל כוחות העם למען המטרה מאידך גיסא.
אגב, אם נשחק במשחק "מה היה אילו ?", גם לגבי השאלה איך היה הרצל נוהג לו מצב היהודים בזמנו היה דומה למצב היהודים בקהילת ארצות הברית כיום, אפשר לשער שלא היה רואה כל צורך בעשיית מעשה איזה שהוא, והיה מניח להתבוללות הטבעית לפתור את בעיית היהודים.
אחד העם לעומתו היה נזעק להילחם בחיסול האיטי אך המתמיד של היהדות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש