 |
לפני שנה, כמעט במדויק, ביום העצמאות ה- 53 של ישראל, פרסמתי גם אני טור, ושאלתי בדיוק אותה שאלה: למה אני פה. התשובה שלי לא הייתה שונה לגמרי מזו של גלעד. נראה רק שאנו מציבים את הקו האדום שלנו במקומות שונים. אולי אני שבוי בתעמולה הישראלית, אולי ליבי גס בסבלם של הפלסטינים, אבל אינני יכול להמנע מן המחשבה שאנחנו לא הצד היחיד שנושא באשמה למצב השורר כאן כיום. אינני יכול שלא לחשוב שקיומה של ישראל מוצדק לחלוטין, וכי אנו לא עשינו דבר שאומות אחרות לא היו עושות בתנאים זהים.
יום העצמאות האחרון היה העגום ביותר בתולדות המדינה, עד כמה שאני מצליח לדלות משיחות עם מי שמניין שנותיהם גדול ממניין שנותיה שלה. לראשונה, לא יצאתי לחגוג את יום העצמאות בשום צורה. הסתגרתי בבית עם סרט וידאו. לא משום שפחדתי - פשוט משום שלא הרגשתי שאני יכול לשמוח. אבל ההתנהגות שלי הרבה יותר מיינסטרימית מגלעד - הפטריוטיות אצלי צומחת ועולה. אני עוד לא מניף דגלים ברחובות, אבל יותר ויותר אני מנסה, כמיטב יכולתי המוגבלת, להסביר את הצד הישראלי למי שלא מקבל אותו.
ובאותה מידה, אני חושב שביקורת כמו זו של גלעד חשובה להמשך קיומנו כמדינה דמוקרטית, כזו שיכולה להסתכל לעצמה בעיניים במראה. ככל שאני נעשה יותר פטריוטי כך אני יותר כועס על החיילים במחסומים שמשחקים בכבודם של בני-אדם כאילו היו צעצוע. אני כועס עליהם משום שהם פוגעים בדבר יקר לי - בכבודנו העצמי כמדינה, כאומה.
בינתיים אני לא הולך לשום מקום. נתראה ביום העצמאות הבא, ואז נראה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש