|
"הרעיון של קונפדרציה של שתי מדינות עם גבולות פתוחים, שהעלה באחרונה הנשיא ראובן ריבלין, מתסיס את שרידי שיח השלום מעל דפי "הארץ". רוית הכט סונטת ברעיון וסבורה שרק פתרון של שתי מדינות המבוסס על הפרדה מוחלטת יוביל לשלום צודק ("ריבלין ניצח את שתי המדינות", 12.8). תמיכת אנשי שמאל בריבלין היא בעיניה "היגררות נרפית ומיואשת אחרי האלימות והבריונות של תנועת ההתנחלות". גדעון לוי לעומתה מאיץ בריבלין להתקדם למסקנה המתבקשת: "אם לא שתי מדינות — כי אז רק מדינה אחת" ("פרדריק דה־קלרק או שמעון פרס?", 9.8).
תנועה ישראלית־פלסטינית שקמה באחרונה, "שתי מדינות, מולדת אחת" (שאני ממייסדיה), טוענת ששניהם טועים. הכט טועה מהסיבות שציינה; פתרון שתי המדינות היה לסיסמה חלולה, שבמקרה הטוב תתורגם למדינה פלסטינית מפוצלת וחסרת ריבונות אמיתית. הוא לא ייתן מענה לבעיות העומק, ייצור עימות עמוק ואלים בחברה היהודית, ולכן יוביל להמשך הסכסוך. המו"מ הבלתי נגמר נהפך למסך עשן המסתיר את ההתנחלות היהודית ואת מיסוד המשטר של "אפרטהייד זוחל", תוך שימון גלגלי הטרור וחיזוק האיסלאם הקיצוני. פתרון שתי המדינות היה לאשליה.
לוי טועה, כי הוא מזלזל בחשיבות מוסד המדינה לשתי התנועות הלאומיות. אף מדינת לאום בעידן האו"ם לא ויתרה על קיומה הריבוני. מדוע שישראל תהיה הראשונה לוותר ולהתמזג עם פלסטין? מדוע שפלסטין תוותר על זכותה? בנוסף, פתרון המדינה האחת זהה לחלומות הרטובים של קנאי הדת בשני הצדדים, וייתן להם רוח גבית. מתווה המדינה האחת הדמוקרטית גם הוא אשליה.
אז מה כעת? תנועת "שתי מדינות, מולדת אחת" מציעה מוצא שהוא המסלול היחיד שנותר לשלום, והוא הרעיון הקונפדרטיבי. קונפדרציה היא מבנה גיאוגרפי־פוליטי שבו מדינות ריבוניות מתאגדות ומאצילות סמכויות למוסדות משותפים, תוך שיתוף כלכלי וחופש תנועה ביניהן. לאחר שלוש שנים של עבודת שטח פיתחה התנועה מתווה מפורט של "איחוד" פלסטיני־ישראלי, שממחיש את האפשרויות הטמונות בגישה." קונפדרציה עכשיו - אורן יפתחאל.
|
|