בתשובה לרון בן-יעקב, 13/08/15 21:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
או שהוא פשוט היה צייתן בלתי נלאה1. 1 ברגע האחרון נמנעתי מניסוח טעון הרבה יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הקושי הגדול, בלשון המעטה, נעוץ כמובן לא בדמות הסיפורית של אברהם אלא במציאות הקונקרטית של תפיסת עולם השמה לה דמות כזאת למופת ולמקור ושורש קיומה הממשי. זו דמות מופת שנעה בין רוצח-ילדיו רפא שכל לשיטתך, עבור ברוצח-ילדיו פונדמנטליסטי פנאטי, וכלה ברוצח-ילדיו נרקסיסטי שעבורו חיי אדם הם ככליפת השום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל זה נכון אבל אפילו אני, אפיקורס וכופר שכמוני (ויש שאומרים אתאיסט), מבין שהמיתוסים הנ"ל הם ראי התקופה שבה נהגו והועלו על הכתב, כשמסביב כמו שאמר יפה פרופ' בן שלמה, הקרבת ילדים היתה נוהג נפוץ כמילוי טופס טוטו בימינו. והדגמת הדבקות באלוהים היתה הבה פחות אפקטיבית אם היתה מנוסחת כמסמך פילוסופי. גם האלים היווניים, אם זכור לי נכון, נהגו לחסל את צאצאיהם במגוון דרכים יצירתיות. באווירה הזאת, מיתוס כזה אפקטיבי להעברת המסר על האמונה לקהל הרחב1 הרבה יותר מסיפורי שטאטל חביבים איזה ילד שלא אכל סופגניה שלושה ימים כי לא נטל את ידיו. 1 כמו שיודעים גם היום ומיישמים היטב כותבי סדרות כמו 'משחקי הכס' שמוליכות עדות של מיליוני מעריצים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שהאלים היוונים לא מהווים השראה שמנחה חיי היומיום של איזו קבוצה בימינו (או טיעון שבאמצעותו היא מנסה ''לשכנע'' אחרים). אם תקביל את סיפור העקדה למקומו של סיפור אדיפוס בעולם הפרשנות האמנותית-תרבותית, סבבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את האנלוגיה המוצעת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שלא רק שאתה מפספס את העובדה שבסופו של דבר הדמות המיתולוגית של אברהם..לא רצחה את יצחק בנה, לא הקריבתו קרבן תודה לאלוהים, אלא גם שאת זאת לא עשתה במצוות מלאך האלוהים עצמו. אין כל מציאות קונקרטית שאנו מכירים ביחס לימיו של אברהם, ישנה רק הדמות הסיפורית, ובתור שכזו הריהי דמות מופת, כי יחד עם ההכרה באל עליון והוא עיקר העיקרים של האמונה החדשה, היא מבטלת קרבן הבן. הרי זו קפיצה תרבותית גדולה. הקרבן כנראה שהתגלגל מאוחר יותר למצוות המילה. הקביעות בדבר ''רוצח ילדים רפה שכל, פונדמנטליסט פנאטי נרקסיסטי ..'' הן הן קליפת השום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש טענה שלפיה באחת הגרסאות של הסיפור המקראי יצחק הוקרב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך לקחת בחשבון את עומק הניסיון המופיע בסיפור. "והאלוהים ניסה את אברהם". בניסיונות האחרים לא כתוב שהאלוהים ניסה את אברהם, אבל דווקא כאן. לאחר שנים שבהן אברהם מטיף לכולם שלהקריב ילדים כפולחן זה אסור בתכלית, פתאום אלוהים אומר לו לעשות בדיוק את אותו הדבר. לכאורה הוא אמור להתווכח, לשאול איך זה שאלוהים מעתיק מפולחן המולך ואיך זה מסתדר עם הערכים שלו וכו'. בקשר לצייתן בלתי נלאה, אם נזרום עם הסיפור ונאמין שהוא דיבר עם אלוהים... כשאלוהים ידבר אליך, לא תציית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ואפילו אברהם עצמו הפגין וכחנות ראויה לציון בשיחות קודמות, התשובה לשאלה שלך כלל לא ברורה מאליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. רציתי להפגין וכחנות גם למולך, אבל נזכרתי כיצד אברהם התווכח על גזירת סדום. למרות שהדבר שונה במקרה ההוא, שם יש סיבה ברורה לעין שכביכול ניתן לערער עליה, ואילו במקרה של יצחק זו גזירה שרירותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, האירוניה האכזרית כאן היא שמול גזירה שרירותית קשה הרבה יותר להתווכח באופן הגיוני. ג'וזף הלר כתב על זה ספר שלם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |