 |
ניבוי שחורות נוטה להיות מפתה (גם קוראים). אבל בכל פעם שאני קורא לאחרונה כיצד אנחנו "קרבים והולכים מאי פעם למדינה דו-לאומית" אני נזכר שלפני שלושים שנה כל תושבי עזה ויהודה ושומרון יכלו לנוע ברחבי המדינה באין מפריע, כשאחוזים ניכרים מהם עושים זאת יום יום לפרנסתם. מאז, עזה נותקה וגבולותיה נחסמו, הרשות הפלסטינית שולטת בחלק ניכר מיו"ש, ותושבי יו"ש הערביים מנותקים הרבה יותר ממדינת ישראל מאשר אז - וזה נכון גם לתושבי מדינת ישראל היהודים, שמסיבות מגוונות לא מראים את אפם ברוב יישובי יו"ש1.
הנתונים האלה, שמראים דווקא על ניתוק גובר והולך בין האוכלוסיות לאורך העשורים האחרונים, גורמים לי לפקפק באמינותם של חוזי העתיד הללו.
ואם כבר למדנו משהו מהחיכוך בין האוכלוסיות בעשורים האחרונים, זה שהתרכובת הזאת הופכת נפיצה יותר ויותר ככל ששטח הפנים של אזורי המגע גדל.
לאור כל זאת, החשש האמיתי ממדינה דו-לאומית הוא (כמו שמוזכר בכתבה) פחות העניינים התיאורטיים של הדמוקרטיה הישראלית, אחוזי הדמוגרפיה המדויקים וזכויות האזרח המיטיבות לאזרחים החדשים, ויותר התהייה איך יראו המספרים הדמוגרפיים האלה בשתי המדינות (לפחות) שתקומנה על הריסות המדינה הדו-לאומית, משיישככו עשן הקרב ומרחץ הדמים.
1 אני זוכר כיצד אוטובוסים רגילים היו נוסעים מבאר-שבע לירושלים דרך חברון ובית לחם כשגרה, מדי יום ביומו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש