בתשובה למלאכי, 03/08/15 10:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אכן בתום מלחמות העולם יש באמת פריש מיש וזה חלון הזדמנויות טוב ללאומים לזכות בעצמאות. ועידת סן רמו הרי לא עסקה רק בשאלה היהודית, והסכם לוזאן סגר עניין ובין היתר סתם את הגולל על שאיפות הכורדים. אחרי מלח"ע II נפתח חלון הזדמנויות נוסף, אבל אני חושב שהקפאון מתחילת שנות החמישים עד סוף שנות השמונים קשור יותר למתח הבין גושי. הנה אלג'יריה הצליחה בכל זאת להלחם ולהתנתק מצרפת, לדעתי כי ארה"ב וברה"מ לא הביעו עניין. אחרי נפילת חומת ברלין הרבה לחצים לאומיים כבושים קיבלו ביטוי מעשי אם באלימות כמו בהתפרקות יוגוסלביה או בשלווה כמו בהתפרקות צ'כוסלובקיה. באותו חלון הזדמנויות נכנסו גם מזרח טימור ואריתראה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל דה-קולוניזציה מסיבית היתה גם לפני שנות השמונים. המושבות הפורטוגליות הן הדוגמא הכי קיצונית, אבל גם הבלגים את קונגו עד שנות השישים, והנה גם אלג'יריה כמו שאמרת. אני חושב שהיתה לגיטימציה בינלאומית למן עצמאות לקולוניות שמראש לא נחשבו כחלק ממדינת האם אלא כמדינה נפרדת הנשלטת על ידי מדינת האם (נכון שבאלג'יריה המצב היה יותר מסובך). אני יותר ממסכים שהאינטרס של המעצמות הוא הגורם המשפיע ביותר כאן, אבל מכיוון שיש בעולם מאות (ואולי אלפי) קבוצות אתניות בעלות שאיפה להגדרה עצמית שיש לה בסיס כלשהו, כלל הזהב (שכאמור נאכף בגלל האינטרס המעצמתי) הוא שלא לאפשר הקמה של מדינות חדשות. בערך ויקיפדיה של קוסובו שנדונה פה מופיע שספרד למשל מתנגדת לעצמאות קוסובו מחשש להשלכות על שאיפותיהן של הקבוצות האתניות שבתוכה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |