בתשובה לגיל לדרמן, 16/04/02 11:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ולוקח את ההערה לתשומת ליבי. אני טוען ששיטת הרג אזרחים חפים מפשע לא רק שאיננה יעילה, אלא שהיא איננה מעשית. אחרי פעולה אחת כזאת ישראל תימצא בכזה לחץ, שיהיה לה כדאי מאוד לא לחזור על כך שנית. על הרבה פחות ישראל נלחצה ונלחצת ממש בימים אלה לאחור. כיוון שכך, פעולה זאת לא רק שלא תצמית את הטרור, היא אף תגביר את הפיגועים בעקבות השנאה ויצר הנקמה הבוערים. אזרחי ישראל יעמדו במצב של פגיעות איומה הן פיזית והן מוסרית. ברוב מדינות העולם לא יזדהו עם סבלם, כיוון שהם ייתפסו כשותפים לדבר פשע שלעולם לא יישכח. כמה עוד נצטרך להידרדר בכדי להבין שדרכנו הכוחנית קלוקלת מן היסוד? אפילו צידוק אנחנו מתקשים לתת לה. המלחמה על הבית? אולי עכשיו, אבל היא נגרמה בגלל המלחמה על ההתנחלויות, שכולם כמעט מבינים ומסכימים שהן יפונו יום אחד. אם ננקוט בשיטות שמציע דב, של מחיקת רחובות, שכונות וכפרים מהאוויר, לא ירחק היום שכוחות אמריקניים ונאט"ו ייכנסו לאיזור בדיוק כפי שהם נכנסו לקוסובו, סומליה, אפגניסטן, האיטי, פנמה עיראק וטייוואן, ויכתיבו הפרדה מוחלטת ופינוי טוטאלי של ההתנחלויות. אולי בכלל צריך להבין את המאמר בהקשר כזה. דב (וכל אחד שתומך בהצעתו) כל כך נואש מהמצב, עד שהוא מבקש לעשות מעשה של טירוף בכדי "שיאשפזו אותו בכפיה". אולי זהו בכלל ההגיון שמאחורי המדינה המטורפת הזאת. לא דיברתי עדיין על המקום המיוחד שיהיה שמור לאריאל שרון בבית המשפט לפשעי מלחמה בהאג, אם ינקוט בשיטות זדוניות אלה. אולי בפעם אחרת. [ובעניין התערבות בינ"ל בסכסוכים איזוריים, פרק סיכום מעבודה אקדמית קצרה בנושא(מקרה קוסובו): משכלול העובדות והניתוח אני מסיק, שהתערבות כוחות נאט"ו בקוסובו נבעה קודם כל משיקולי מוסר- זאת על אף התוצאה הסופית שהצביעה על כשלון מהדהד במניעת הפרות זכויות האדם בקוסובו. גם אם נכונה טענתו של דיוויד ריף - כי מרחב התמרון של מעצבי המדיניות במערב אינו חורג מגבולות דעת הקהל – הרי שדעת הקהל עסקה בזכויות האדם. ובמדינות דמוקרטיות דעת הקהל מקבלת חשיבות רבה בשיקוליהם הלגיטימיים של מקבלי ההחלטות. בנוגע לטענתו של האס האומרת כי לארה"ב לא היו אינטרסים חשובים בקוסובו ועל כן הפעולה לא היתה נחרצת ויעילה, הרי שהיא רק מחזקת את הסברה שהיציאה למלחמה נעשתה על רקע אידיאליסטי. האס עצמו טוען שאין מניע אחר. הלחץ האמריקני על הבריטים לשמור על חזית אחידה מול דעת הקהל על חשבון הדיון על כניסת הכוחות הקרקעיים לקוסובו, אינו יכול לערער גם הוא את הקביעה כי המתקפה עצמה התבצעה על הרקע הבלעדי של הפרת זכויות אדם. ניהול המערכה מאותו רגע הוא נושא לדיון אחר. באותו דיון תישאל גם השאלה עד כמה יש מתאם בין ההכרזות לתוצאה הסופית ומה הגורם לפער. אז יתברר כנראה חוסר הנכונות להקריב קורבנות בלחימה כגורם משמעותי ויופקו לקחים. ההתערבות, על כל פנים, תינקט ברמה זו או אחרת של מקצועיות והקרבה, מאותם מניעים. כפי שכבר כתבתי בפרק "אידיאליזם", הגישה הריאליסטית, המעמידה במרכז את האינטרסים הצרים והנקודתיים של כל מדינה, הופכת לא רלוונטית מבחינה מסויימת כאשר באים לבחון לאורה את מקרה קוסובו. גם אם ארה"ב היא שהובילה את המתקפה, הרי שעדיין לא מדובר כאן בהתארגנות של מדינה יחידה הבאה להגן על אינטרס בולט וברור שיש לה אלא על קואליציה של מדינות, בתמיכה בפועל של האו"ם. הריאליזם המפקפק עמוקות ביעילותם של ארגונים בינ"ל ושל משפט בינ"ל ניצב עתה מול מציאות שבה, ככל שעובר הזמן, האג'נדה הבינ"ל מתחילה קודם כל מזכויות אדם. ועכשיו יש לאג'נדה כח, גם אם מוגבל עדיין, במסגרת האו"ם או במסגרת נאט"ו. משפטו של סלובודן מילושביץ הוא אמנם רק אחד הראשונים שמנהל בית המשפט לפשעים נגד האנושות בהאג, אבל המגמה בעשור האחרון ברורה: התערבות בינ"ל לשמירה על זכויות אדם כמדיניות, במסגרת מגבלות הכח של הארגונים הבינ"ל. הנחה זאת מסבירה לדעתי גם את העובדה שהפרות זכויות האדם בסין או בצ'צ'ניה לא זוכות לסנקציות שזכתה להן סרביה. המערכת הבינ"ל בוחנת עכשיו את יכולתה לכפות את עמדתה וככל שיעבור הזמן צפוי שהיא תמצא יותר ויותר דרכים לעשות זאת ביעילות. סין ורוסיה במקרה זה הן דוגמאות למדינות שאתן אין למערכת הבינ"ל את היכולת המעשית להתמודד היום. משהיא תוכל לעשות כן – וקיימת גם האפשרות שזה לא יקרה לעולם – תכפה המערכת הבינ"ל את הכללים המקובלים גם עליהן. לאור ההיסטוריה של שיתוף הפעולה הבינ"ל הטומן בבסיסו את הדאגה לשמירת זכויות האדם ולאור השיח הציבורי של זכויות אדם השליט במערב ובתקשורת המדווחת מכל מקום בעולם, אנו בהחלט חיים בעידן שבו שיקולי מוסר ממלאים תפקיד מרכזי בנקיטת פעולות במישור הלאומי והבינ"ל כאחד.] |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ריף מתייחס לשפה השלטת בשיח המערבי והבינ"ל בשנות התשעים, ואומר כי לא יעלה על הדעת שמנהיג יאמר לציבור כדברים הבאים: "צר לי על אלה הרעבים במקום X או על אלה המטוהרים אתנית במקום Y. זה איום ונורא מה שקורה להם! אבל בכנות- אין להם בכלל נפט, ואלה שעושים את הזוועות לא מאיימים עלינו. אז אתם, מר וגברת מצביעים, פשוט תצפו בטבח כל יום בחדשות הערב, עד שהוא כבר יכלה את עצמו". (שם). ריף טוען ששיחות כאלה מתנהלות בין מקבלי החלטות בחדרי חדרים. זהו הניב האזוטרי שלהם. ומנגד, בזירה הציבורית, הם מתנסחים בשפת זכויות האדם וההומניות, שהיא השפה המתגמלת ביותר אלקטורלית בתרבויות הפוליטיות הדמוקרטיות, "המכורות להצבעה", כדבריו. (שם). כדוגמה ליוצא מן הכלל מביא ריף את התייחסותו של מזכיר המדינה האמריקני ב- 1992, ג'יימס בייקר, להתפוררות יוגוסלביה בנוסח "אין לנו כלב בקרב הזה". ריף טוען שהיתה זו עבירה על הכלל הלא כתוב, לפיו נציגי מדינות המערב מתעקשים תמיד להדגיש את מחויבותם לערכים מוסריים מעל לכל אינטרס. (שם). ולכן, הוא טוען, מכיוון שמנהיגי ארה"ב ומדינות ברית נאט"ו האחרות לא יכולים להתעלם מהמראות הקשים המגיעים אל הציבור כל יום דרך אמצעי התקשורת האלקטרוניים בעיקר, הם חייבים לפתוח בפעולה הומניטרית ולשים אותה בראש סולם העדיפויות. ועדיין- גבולות ההקרבה יהיו הגבולות שתקבע דעת הקהל. אם צפוי שדעת הקהל לא תסבול אבדות בנפש במלחמה למען המוסר, אזי שייעשה שימוש רק בתקיפות מהאוויר. וכך, ספק טוען ספק מתריס ריף, אכן היה בקוסובו. ריף מציין כי מדיניות זאת בהתערבות הבינ"ל נכשלה בעשורים האחרונים שוב ושוב במבחן השמירה על זכויות האדם. רואנדה, סומליה, קמבודיה, האיטי ובוסניה - כל אלה מקומות שההתערבות הבינ"ל לא מנעה את הפגיעה באנשים חפים מפשע. ריף טוען שההתערבות בקוסובו לא נעשתה ממניעים הומניטריים טהורים של מנהיגות המערב, אלא משיקולי אלקטורט בלתי נמנעים. ועל כן- אין חדש תחת השמש. מדובר באינטרסים קרים וריאליסטיים ולא בהגמוניה של ההרמוניה הטבעית ביחסים הבינ"ל. זה בעניין של למה תהיה כאן התערבות בקרוב אם יימשכו הנסיונות לפתור את הבעיות בכח. להתראות בהאג. ובעצם, פרק נוסף, על אידיאליזם: התערבות כוחות נאט"ו בקוסובו לא היתה ההתערבות הבינ"ל הראשונה בסכסוך באיזור הבלקן. אוגניאן מינצ'ב כותב במאמרו "משבר קוסובו והמערכת הבינ"ל: סוגיות של לגיטימיות ומניעיהם של השחקנים", כי הקהיליה הבינ"ל התערבה במלחמות בקרואטיה ובבוסניה, באופן שהפר את העקרון הבסיסי במערכת הבינ"ל, לפיו הסמכות לניהול איזור הנמצא תחת ריבונות לאומית נתונה לממשלה הלאומית בלבד. עקרון זה עוגן בחוק הלסינקי משנת 1975. החוק קובע גם שהמדינה הריבונית היא זו האמורה לאכוף את השמירה על זכויות האדם. הסכם דייטון שהביא לסיום המלחמות בקרואטיה הוא דוגמא להתערבות הבינ"ל המקיפה ביותר אי פעם בסכסוך מקומי. לכל אורך הלחימה ובמהלך המשא ומתן לפני ההגעה להסכם היו מעורבים האיחוד האירופי, מועצת הבטחון של האו"ם וכוחות נאט"ו. (http://www.ciaonet.org/isa/mio01/index.html). האם המניע להתערבות הבולטת בענייניה הפנימיים של יוגוסלביה לשעבר, היה התרשלותה של המדינה הריבונית בשמירה על זכויות האדם? ההיסטוריה מלמדת שראשיתו של שיתוף הפעולה הבינ"ל הושפע רבות מסוגיות של זכויות אדם: בשנת 1876 דיכאה האימפריה העותמאנית התקוממות עממית בבולגריה בדרישה לעצמאות. הזוועות שגרמו הכוחות העותמאנים לאוכלוסיה האזרחית בבולגריה היו כה בוטות, עד שהדבר הביא לגינויים חריפים מאוד לאימפריה העותמאנית מצד מדינות אירופה ומצד ארה"ב. הטבח בבולגריה גם גרם לכינוס המעצמות הגדולות מהמערב לשולחן הדיונים בקונסטנטינופול שבטורקיה, בשטח האימפריה העות'מאנית, במאמץ לטפל במה שכונה השאלה המזרחית. זו היתה ההתערבות הבינ"ל הראשונה בנושא "פנימי" של מדינה. המניע היה זכויות אדם. (שם) במהלך המאה ה- 20 הקהילה הבינ"ל, בהובלת המדינות הדמוקרטיות, עסקה רבות בסוגיית זכויות האדם. חוקקו חוקים להגבלת מלחמה, הוסדר מעמדם הבינ"ל של פליטים, שבויי מלחמה ואזרחים, באזורים בהם מתנהלת לחימה. חבר הלאומים שהוקם בשנת 1919 לאחר מלחמת העולם הראשונה, שם לו למטרה להיות המתווך בין מדינות. הארגון, שאת הקמתו יזם נשיא ארה"ב, וודרו ווילסון, היווה את התקדים הראשון לשיתוף פעולה בינ"ל המושתת על עקרונות קבועים וברורים, ביניהם שמירה על זכויות האדם. (שם) מלחמת העולם השניה, על הזוועות שהתרחשו בה - הרצח השיטתי של מיליוני אנשים יחד עם מותם של עשרות מיליוני אנשים אחרים בלחימה - הביאה להקמת האו"ם, הגוף הבינ"ל הראשון שהינו בעל יכולת לקבל החלטות ברמה הבינ"ל ואף לאכוף אותן. עם זאת, התקשה האו"ם לאורך שנים בשמירה על זכויות האדם באזורים בהם התנהל מאבק. האו"ם לא הצליח לאכוף את העקרונות המהווים חלק מאבני הבסיס המרכיבים את אמנתו. (שם) יש לכאורה להניח אם כן, שהתערבות הקהילה הבינ"ל במלחמות בבוסניה ובקרואטיה, ומאוחר יותר בקוסובו, נבעה מהמחויבות לשמור על זכויות האדם כפי שהם מוגדרות בבירור באמנות בינ"ל. עצם כך שההתערבות הראשונית היתה קודם כל ניסיון דיפלומטי, מסייעות לטענה כי ההתערבויות נעשו כחלק מהגישה האידיאליסטית, כיוון שמשמעות הדבר היא הכרה בתפקידם של ארגונים בינ"ל בשמירה על השלום כמצב הטבעי בין מדינות. הטיעון המרכזי של הריאליזם המדיני בדבר פעולה הנעשית רק על סמך אינטרס לאומי המוגדר במונחי עצמה מתערער לנוכח המציאות בקוסובו, לאור העובדה שמדובר באינטרס לגביו יש הסכמה שהוא בינ"ל ואוניברסלי, חשוב הרבה יותר מאינטרס לאומי כזה או אחר. חיזוק נוסף להנחה כי המניעים להתערבויות הינם אידיאליסטיים אפשר לקבל מניתוח ההיסטוריה, המעידה כי התערבות ושיתוף פעולה בינ"ל נולדו מלכתחילה כתגובת נגד להפרת זכויות אדם על בסיס מוסרי. לאור עקרונות היסוד של הגופים הבינ"ל הכוללים שמירה על זכויות אדם, והנסיבות בהן הם קמו- כריאקציה לזוועות שהתרחשו במלחמות העולם הראשונה והשניה, מתערערת הטענה הריאליסטית לפיה אין שיקולי מוסר משחקים תפקיד ביחב"ל. הדומיננטיות של הגופים הבינ"ל גם מערערת את הנחת הגישה הריאליסטית הרואה בארגונים אלה כלים שאינם תקפים ויעילים מספיק. בהתערבויות אלה סיפקו הארגונים הבינ"ל את ההוכחה לכך שיש בידיהם גם יכולות אכיפה אופרטיביות. הריאליזם המדיני, על פי העקרון הראשון של מורגנתאו, מניח גם כי הפוליטיקה והיחסים בין מדינות מתבססים על תקדימים היסטוריים ואף פעם לא השתנו באמת. ואולם, התקדים של התערבות המעצמות הגדולות בטבח שביצעה האימפריה העותמאנית בבולגריה ברבע האחרון של המאה ה- 19, מלמד כי חלים שינויים בפוליטיקה הבינ"ל, וכי מגמת השינוי אף תופסת תאוצה בדמות התחזקותם המשמעותית של הגופים הבינ"ל במאה ה- 20. הסקירה הקצרה שהובאה בפרק זה להיסטוריה של ההתערבות הבינ"ל בסכסוכים מקומיים מלמדת כי אינטרסים מוסריים אכן משתנים אם השנים, אך ככל שחולף הזמן הם דווקא הופכים להיות נוקשים יותר וסובלניים פחות להפרה מוסרית של זכויות אדם, ולראיה ההתערבות ההולכת וגוברת של הגופים הבינ"ל בסכסוכים בהם ישנה הפרה של זכויות אלה. דבר זה מעמיד בספק את הנחת הגישה הריאליסטית לפיה כללי המוסר משתנים תדיר, על פי אינטרסים משתנים. ניתן להציב בנקודה זאת טענה נגדית, שתניח כי התערבות בינ"ל משיקולי מוסר היא ערך מוחלט שאינו משתנה, וכי המשתנה המשפיע על ההתערבות הבינ"ל הוא יכולתם של הגופים הבינ"ל לאכוף את הסכמות הבסיס המוסריות. במקרה כזה אי פעולה מוסרית לא תתפרש כסטנדרט כפול במוסר הבינ"ל, כי אם כמגבלה מציאותית של יכולת האכיפה הבינ"ל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |