בתשובה לרודי וגנר, 19/07/15 1:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא יודע מאיפה מתי שמואלוף שואב את המידע שלו, אבל אני שמעתי סיפורים ממקור ראשון מאבא שלי. אמנם עברו הרבה שנים, אבל גם היום - בין הסיפורים על מנהל בית הספר היסודי ששולח את הזאטוטים היהודים לעמוד בצד בזמן שירת ההמנון "כי אתם כמו כלבים בשבילי" והשכנים שהיו מעבירים קטעים בלתאר להם איך הם הולכים לשחוט אותם (צחוקים, אתם יודעים. אבל אחרי שאחיו הגדול באמת נהרג, עדיין היו צועקים לו בדרך לבית הספר "יא יהוד, *אני* הרגתי את אח שלך") מחלחלים ועוברים כחוט השני הפחד והתסכול האיום של חוסר האונים. אנחנו, שגדלנו בחברה מערבית חופשית, לא מסוגלים אפילו לדמיין את הגהנום הזה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אמי סיפרה לי שבמצרים היו יחסי שכנות נהדרים בין המוסלמים ליהודים. סבתי העסיקה נערה ערביה שגרה איתם ועזרה במשק הבית ובגידול הילדים עד שהגיעה לפירקה ונישאה ונערה מוסלמית אחרת הועסקה במקומה. הם התארחו אלה אצל אלה והיו תשורות בחגים באופן הדדי. לסבתי שנודעה בקריאתה בקפה הגיעו מוסלמים עשירים כדי שתקרא להם. הזכרונות של אמי משכניהם הערבים הם זכרונות של שמחה, חלוקה ומעורבות בחיים של השני. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |