 |
אני מבין את דבריך. זו הסיבה שטרחתי להדגיש שההעלבות (לפחות אצל חלק מן האנשים) נראית לי אמיתית ואם לחזור על דבריך, רבים וטובים (פרופ' יוסי יונה למשל) ראו בדברים עלבון שנסב על הוריהם. הבעיה היא שאני חושב ששורש העלבון הזה טמון ברגשות נחיתות עמוקים מאד של הנעלבים אשר העלבותם היא השלכה החוצה של התסכול שלהם על מה שהם עצמם חושבים. אלמלא חשבו בעצמם שיש אמת בדברי העלבון, ספק אם היו כל כך "נעלבים" מהם או בכלל מתיחסים אליהם.
יש משהו קשה ורע מאד ברגשי הנחיתות ובטינה כלפי עצמך הללו. מי רואה את הוריו תחת הכותרת של "מנשקי מזוזות"?
נראה שיש אנשים שעשו לעצמם קאנוניזציה ע"י כך שנפטרו מכל שריד של יושרה פנימית וביקורת עצמית ושופטים עצמם אך ורק ע"פ מה שהזולת אומר עליהם. חייהם של האנשים הללו הופכים למסכת אחת ממושכת של אנאליזה של מה שהזולת חושב עליהם, שלא לומר של העלבויות וסתימת פיות. הבעיתיות של התופעה הזאת נעוצה בכך שהחברה האנושית ובפרט חברת שבטים ומהגרים כמו שלנו אינה מתבססת על אלטרואיזם והערכה הדדית. העוינות, הזילזול וההתגודדות העדתית היא חלק בלתי נפרד של הסיפור. מי שמנסה להכתיב שיח של "אתה אמרת עליי כך ואם לא אמרת בודאי חשבת והיה צליל זלזול" הופך את החיים בחברה שלנו לבלתי נסבלים.
ההיסטוריה הקצרה של היישוב היהודי החדש בא"י מלמדת שהקשרים בין חילוניים לדתיים היו במיטבם כאשר שני הצדדים זלזלו איש ברעהו באופן מוחלט ובמירעם כאשר הצדדים החליטו לקחת זא"ז ברצינות. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו לקחו החילוניים ברצינות את הסירוב המוחלט של החרדים לשיוויון בשירות הצבאי?
מי שחושב שדבריי אין להם על מה להתבסס, יחשוב נא רק לרגע ממתי הפכו ענייני הקמיעות הברכות וההשתטחויות לעניין עדתי? כל מי שמכיר במקצת את המנהגים וההווי החסידי-אשכנזי מבין שהאסוציאציה בין מזרחים לקמיעות והשתטחויות היא בלתי מחוייבת לחלוטין.
השאלה לכן אינה מדוע אתה נעלב כאשר מישהו מעליב את אמך, אלא מדוע אתה חושב על אימך במונחים של מנשקת מזוזות ומשתטחת על קברים? האם שגדלה את פרופ' יוסי יונה, מן הסתם עשתה עוד כמה דברים מלבד נישוק מזוזות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש