בתשובה לאביר הקרנפים, 26/01/15 14:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה מבין את זה הפוך לגמרי. פירוש הייצוגיות ב-"דמוקרטיה ייצוגית" הוא שכל נבחרי הציבור נושאים באחריות כלפי כלל הציבור, ולא שכלל הציבור נושא באחריות בנוגע להחלטות הנבחרים. הממשלה נושאת באחריות כלפיי, ולא אני נושא באחריות כלפיה. כמובן שבלית ברירה ומטבע הדברים, הציבור נושא בתוצאותיהן של אותן החלטות (מדיניות, כלכליות, חבריות או ביטחוניות). אך האחריות להן - בכל מובן: ציבורי, משפטי, היסטורי - מוטלת במלואן על המחוקקים והשרים. כך למשל, אם דבר-מה מגיע לכדי התערבות בית המשפט, ועדת חקירה או בית הדין הבינלאומי - מקבלי ההחלטות הם העומדים לדין, ולא בוחריהם (ובוודאי שלא מתנגדיהם הפוליטיים). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זו מערכת של יחסי גומלין. הממשלה מייצגת את כלל הציבור, היא שלוחתו של כלל הציבור. לכן כשהממשלה עושה משהו, בעצם "הציבור" עשה אותו. זו בערך הנקודה במחלוקת נוספת בין ימין ושמאל. מבחינתי, הערבים בחרו במחבלים להיות להם לראשים ומנהיגים. בגלל זה, אני אומר ש"הערבים בחרו בדרך הטרור", אפילו בלי הסקרים שמראים שרובם המוחלט מזדהה עם המחבלים וחושב שפעולותיהם מוצדקות. אתה תאמר שאין לציבור הערבי אחריות למה שמנהיגיו מבצעים. ולכן אשאל אותך: למה אם כן הציבור הערבי נותן להם להנהיג אותו? הנושא נוגע גם בנקודה שהעלה אריק. איך זה שהפוליטיקאים היום ברמה נמוכה בהרבה מהפוליטיקאים שלפני 50 שנה? התשובה פשוטה: הפוליטיקאים צומחים מן העם. העם בוחר בפוליטיקאים, והם משקפים את המצב שלנו. אנחנו לא יכולים להתנער מהקשר שלנו למנהיגים שמייצגים אותנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נבחרי ציבור הם נאמנים: הסמכויות הציבוריות מופקדות בידם, וחובתם להפעילם לטובת כלל הציבור. שיקול הדעת בדבר מהי טובת הציבור, ואילו פעולות ישרתו אותה - הוא כל-כולו שלהם. לי, לך ולשאר האזרחים אין השפעה של ממש על כך. מאחר וגם הסמכויות וגם שיקול הדעת בהפעלתה מוחזקים בלעדית בידיהם - ההיגיון מכתיב שגם האחריות היא שלהם במלואה (ולא רק ההיגיון, גם הפורמליסטיקה בפועל). הזיקה היחידה בין "הציבור" לבין "נבחריו" היא של אמון: הציבור1 הביע אמון ביושרתם, יכולתם ושיקול דעתם של חברי הכנסת (ומכללא, בממשלה הנסמכת על אמון הכנסת) לנהל עבורו את ענייניו וריבונתו. אם הללו מעלו באמון זה - בין אם במעשה שחיתות, בין אם באזלת יד ובין אם בכסילות - הרי שהם חייבים בדין וחשבון בפני הציבור. לא הציבור הוא זה שחייב בדין וחשבון בשל מעשי נציגיו2. ודוק: מדובר במשרת אמון, ולא במשרה פקידותית. הממשלה לא הוסמכה להוציא לפועל תכנית ספציפית או לנהל פרוייקט עם יעדים מוגדרים, והחקיקה והנהלים ברורים מאד בנקודה הזו (מצעי הבחירות ותעמולת הבחירות אינם מחייבים), ומגובים ברציונאל ברור ומוגדר היטב: אך רק בידם היכולת להחשף למלוא המידע הרלוונטי (כולל המודיעני והדיפלומטי) ולהשקיע את המשאבים הנדרשים בעיבודו, וממילא המציאות דינמית והנסיבות משתנות בתדירות גבוהה. הציבור בחר בנציגיו לקבל החלטות עבורו. להנהיג. לא לממש עבורו את תוכניותיו שלו1. אם נעמיד פנים לרגע שהפלסטינאים חיים בדמוקרטיה ייצוגית, והנהגתם פועלת כנגד האינטרס הציבורי שלהם ואינה מטיבה עימם - אז המסקנה המתבקשת היא שנציגיהם מעלו באמון שניתן בהם (ולכל היותר גם שציבור המצביעים הפלסטיני פתי ונאיבי). ---------------- 1. במידה שניתן בכלל לדבר על "הציבור" באופן מונוליטי, כישות בפני עצמה. 2. קל וחומר שבשום מקרה אף אזרח פרטי לא נושא באחריות למעשי הממשלה והכנסת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדובר על יחסי גומלין בין האזרח הפרטי ונבחרי הציבור, כי אם בין הציבור בכללותו לבין נבחריו. שאם הנבחרים פישלו בגדול והציבור לא הדיח אותם, הציבור נושא באחריות. סיפורים על אמון הציבור בנבחריו וביושרתם (פלא שאנשים עוד מאמינים לפוליטיקאים) יפים לתקופה קצרה ולא לתופעה מתמשכת. לכן אם הציבור בוחר באותם מנהיגים שוב ושוב ושוב ושוב, ואותם מנהיגים ממשיכים במדיניות בת עשרות שנים, להחזיק בשטחי יהודה ושומרון ולשמור על הסטטוס קוו, לציבור יש אחריות. אם "הציבור" באמת היה רוצה לשנות את המדיניות הזו, היא היתה משתנה. אותו דבר לגבי הערבים. אפילו תטען שההנהגה שלהם איננה מספיק יצוגית1, אילו היו רוצים, הם היו משנים כיוון. אבל הם לא רוצים. לכל הפחות, לא רוצים מספיק. לכן יש להם אחריות. ________________ 1 כבר נערכו שם בחירות ומפחדים לחזור על המשחק מחשש שחמאס יעלה לשלטון גם בגדה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |