בתשובה לצפריר כהן, 13/01/15 23:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למה הם לא צריכים? אם ח"כ מזהה נושא חשוב, אבל השר הרלבנטי לא תומך או האוצר לא רוצה לתקצב - למה שלא יפעל למענו? אם הוא יכול לגייס רוב בלי תמיכה קואליציונית, מה רע בזה? הציבור צריך לסבול רק כי הוא בקואליציה? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יש מעל שישים חברי קואליציה. יש קצת מעל לעשרים חברי ממשלה. לחברי הקואליציה יש בדרך כלל זיקה לחברי הממשלה. מעבר לכך, למנהיגי הקואליציה יש דרכי השפעה מעבר לצורך הפורמלי של שרים להצביע עם הממשלה. דווקא חוסר יכולת הגיוס של הקואליציה נראה לי הבעיה. מעבר לכך, שרים בישראל אינם אנשי מקצוע. יש להם אחריות גם כחברי ממשלה: "הוועד המנהל" של המדינה. ציפי לבני לא הייתה רק שרת המשפטים אלא גם יו"ר ועדת השרים לענייני חקיקה והשתמשה בעמדה הזו כדי לקדם את מדיניותה (מעבר למה שהייתי מצפה מפקיד ממונה). כך גם אורי אריאל כשר השיכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי מה קשורה אחריותם של שרים ליכולת של ח"כים לקדם נושא. בוא נניח שקיימת ממשלה שמה שמאחד את מרכיביה הוא הנושא המדיני. עכשיו, במפלגה אחת - נניח "ישראל ארצנו" - יש ח"כית אחת, נניח שקוראים לה מורלי כהן-אבושדיד. הח"כית הזו היא פעילה חרוצה למען זכויות הילד והיא רוצה לקדם חוק שיתן הטבות מסוימות לילדים ממשפחות מצוקה בפריפריה. אולי משרדי הרווחה והאוצר מתנגדים כי השרים בהם הם אנשי מפלגת "יש תמיד" והא לא רוצים לתת השג לישראל ארצנו. אולי שר הרווחה תומך אבל שר האוצר מתנגד, וביש תמיד יש תמיד רק בעל בית אחד. כך או אחרת, היא לא יכולה לקבל את תמיכתם. אם היא היתה באופוזיציה, אין שום בעיה: היא מעלה הצעת חוק פרטית ומנסה לקבל רוב. ואם היא בקואליציה... אז אסור לה? למה? כי יש לה זיקה לשר החוץ? מה הקשר של הקואליציה לזה? מה שמחבר את הקואליציה אינו השקפת עולם בנושאי רווחה, אלא גישה מדינית משותפת. אז כהן-אבושדיד לא יכולה לקדם דברים שהיא מאמינה שהם לתועלת הציבור אלא אם כן היא תצטרף למפלגה שהיא לא מסכימה עם דרכה המדינית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היא הייתה באופוזיציה ממילא היה קשה לה למצוא 61 תומכים לחוק. אם היא בקואליציה אמור להיות לה קל יותר לגרום לחברי סיעתה ולסיעות אחרות בקואליציה לתמוך בהצעתה. אם רכיבי הקואליציה השוני מסוכסכים בינם לבין עצמם, זו בעיה שצריך לפתור ולא לנסות לעקוף אותה בדרכים מוזרות (שוב, ר' חוק הלאום. אלא אם כן תטען שמטרת החוק הזה הייתה פירוק הקואליציה). אם משרד האוצר ומשרד הרווחה לא תומכים בהצעת חוק פרטית זה אולי גם בגלל התנגדות מהדרג המקצועי. ואם לא, יש לרכיבי קואליציה שונים דרכים שונות ללחוץ על רכיבי קואליציה אחרים. אין לי התנגדות עקרונית לכך שחברי קואליציה יקדמו הצעות פרטיות. אני טוען שריבוי ההצעות הפרטיות הוא אינדיקציה לחולשת הקואליציה ושאין בכנסת בעיה של מחסור בהצעות חוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו כבר טענה אחרת שאין לי בעיה איתה, אם כי אני סבור שריבוי הצעות החוק אינו תוצאה של חולשת הקואליציה אלא סימפטום של תופעה עמוקה יותר - שחולשת הקואליציה היא בעצמה סימפטום אחר שלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאיזו תופעה עמוקה יותר שגורמת לריבוי הצעות חוק ולחולשת הקואליציה אתה מתכוון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרסונליזציה של הפוליטיקה. הפוליטיקה היום היא פוליטיקה של אנשים ולא של ערכים או של חזון איזשהו ביחס להתנהלות המדינה. אנשים כבר לא בוחרים יותר בליכוד, בעבודה או במפד"ל אלא ב-"ביבי", "בוז'י", "בנט", "לפיד", "כחלון" או "ליברמן" (ומכאן גם הקלות של הנדודים בין המפלגות, כיוון שהמותג האישי של הפוליטיקאי חזק מהמותג של המפלגה - שמתמלא בתוכן רק מתוך המותגים האישיים שכלולים בו, וכבר כמעט לא מקיים "ערכי מותג" עצמאיים). גם ברמה של הח"כים, בעידן הבחירות המקדימות הם לא מרגישים חובה לפעול לפי מה שחושבת המפלגה או מה שמועיל לה; הדאגה העיקרית שלהם היא לתחזוקת המותג האישי בקרב קהל היעד מבין המתפקדים. התוצאה של הדברים האלה היא מפלגות שאין להן שליטה בחבריהן, וראשי מפלגות שפועלים באופן שייטיב עם המותג האישי והמפלגתי שלהם ולא באופן שיקדם איזושהי מדיניות משותפת של הממשלה - וכל זה יחד מביא לרבוי הצעות חוק (שמקדמות את מגישיהן) ולחולשת הקואליציה (שראשי סיעותיה עסוקים במאמץ מתמיד לחזק את המותג שלהם ביחס לאחרים, והסיעות עצמן נשמעות להם רק באופן חלקי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים בהחלט. ועכשיו השאלה האם הבחירה במפלגות היתה עדיפה באופן מוחלט, ואם כן- מה ניתן לעשות כדי להחזיר את הגלגל אחור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שום דבר הוא לא עדיף באופן מוחלט, לכל שיטה יש חסרונות ויתרונות. יש אנשים שמעדיפים את המצב הנוכחי למרות חסרונותיו בגלל החירות האישית שהוא נותן לפרט להשפיע על ההרכב של רשימות ואופן הפעולה של פוליטיקאים ברמה האישית, וגם הזכרונות מהוועדות המסדרות אינם חיוביים במיוחד. גם ההזדהות העיוורת ולפעמים השבטית עם מפלגה מסוימת לא היתה תופעה רצויה; מצב בו הבוחרים בודקים מחדש מדי מערכת בחירות מי ראוי לאמונם הוא עדיף.בראיה הכוללת אני חושב שהבחירה במפלגות היתה עדיפה בכל זאת (ובוודאי תואמת יותר את השיטה הפרלמנטרית שלנו). האם ניתן להחזיר את הגלגל? אני מסופק; נראה לי שהענין הוא חלק מתופעה תרבותית רחבה יותר שמקיפה את העולם המערבי כולו. יתרה מזאת, ההזדהות ההיא נבנתה על בסיס רחב יותר מהמערכת הפוליטית. פעם, המפלגה בה תמכת לא היתה רק מפלגה שהצבעת עבורה בבחירות: היא היתה גם קופת החולים שלך, הבנק בו ניהלת חשבון, קבוצת הכדורגל בה תמכת, ארגון העובדים שלך, העתון אותו קראת, ואם לא היית עירוני אז אולי אפילו הישוב בו התגוררת. לפני קום המדינה היא היתה גם בית הספר בו למדו ילדיך. כשזה המצב, די ברור למי תצביע. היום התשתית הזו כבר לא קיימת (לעומת צרפת, למשל, שבה אם איני טועה יש עדיין מפלגות שאתה חייב להראות ששלחת את ילדיך לבתי הספר שלהן כתנאי להשתתפות בבחירות הפנימיות בהן). כיוון שהמפלגות איבדו את עמוד השדרה האידאולוגי שלהן, נשארנו בלי הזדהות ערכית ובלי הזדהות חברתית ושבטית - אז על איזה בסיס ניתן ליצור הזדהות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוצאה נוספת של הפרסונליזציה היא מפלגה שהשליטה של העומד בראשה (לפיד, בנט, ליברמן) בחבריה היא כמעט מוחלטת אחרת הם יוחלפו. בעידן הרשתות החברתיות כל חבר כנסת יכול לעורר מהומה זוטא ולהגביר את הבאזז סביבו מעל לתקשורת או לראשי מפלגות (פרט כאמור למפלגות דיקטטוריות) כך שתהליך הפרסונליזציה והמיתוג העצמי מועצם. התהליך הוא בלתי הפיך ויש סיכוי לא רע שאף יתגבר, זהו עידן ה''אני'' שעיתים מצטרפת אליו אידיאולוגיה סדורה ולפעמים פרגמטיות לשמה לצד אידיאולוגיה גמישה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שמפלגות הטאלנטים הן תוצאה של הפרסונליזציה. בעבר, מפלגות שהתבססו על המוניטין והכריזמה של אדם אחד לא הגיעו להשגים. כך, למשל, במפלגות של משה דיין ועזר ויצמן; אף ששניהם היו מוכרים בצבור, כריזמטיים ובעלי רקורד שאולי לא השתווה לכתיבת טורים ב-"שבעה ימים" אבל התקרב קצת לרפורמה בסלולר - הם בקושי הצליחו לקושש מנדט-שניים. רפול בשנות התשעים היה מבשר הטרנד האישי, עם מפלגת "רפול ושבעת הגמדים" שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שרפול ו-9 הגמדים היתה תאונה. רפול לא תכנן שיהיו לו 9 מנדטים. ומשההצלחה עלתה על המשוער נאלץ לקושש מועמדים מן הגורן ומן היקב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין זוכר את המערכון של 'זהו זה', שבו האינסטלטור מגיע לרפול לתקן לו סתימה בשרותים, ובעודו עובד בחדר הסגור, נודע לרפול שהוא צריך למצוא 9 חברי כנסת. אז הוא צועק לאינסטלטור מעבר לדלת: "יענקל, אתה בפנים?" ויענקל עונה כשהראש שלו תקוע באסלה "בטח שאני בפנים", וזוכה מן ההפקר במושב בכנסת ישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכרונך משובש, זה לא ממערכון של זהו זה, אלא מסרט של טוביה צפיר | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא, אני זוכר מערכון אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדקתי שוב, אתה צודק ואני מתנצל, יש גם מערכון כזה (דקה 31 ואילך) (ואריק מוזמן להינות גם מהמערכון בדקה 6:30 ואילך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי ששמת בטעות שוב את אותו הלינק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לינק מתוקן | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה! דקה 34:00 והלאה, בדיוק הסיפור כפי שזכרתי אותו. כנראה שהזכרון שלי לא כל כך עבש1 למרות הכל. 1 הקשר מטא-פתילי מהשעה האחרונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבעה. רשימת המועמדים נסגרת לפחות יובל ימים לפני הבחירות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קורה אם מפלגה קיבלה יותר מנדטים ממה שהיא תכננה? אני זוכרת ימים יפים בהם למפלגות היו 120 מועמדים. זה לא כל כך קורה היום. מה אם העבודה תקבל 46 מנדטים?1 1 נכון, לא ריאלי, אבל מה אם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמואל פלאטו שרון רץ תחת הסיסמה "האיש הבודד לכנסת" קיבל מספיק קולות לשני מנדטים אבל כיהן לבד כי לא היה לו מספר 2 ברשימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או אם יהיה גל התפטרויות המוני של חברי כנסת. בשביל זה יש לסיעה ועדת קישוט שממלאת את שאר המקומות ומגישה בסוף רשימה של 120 מועמדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע איך זה עובד במפלגת העבודה, אבל זכור לי מקרה בקיבוץ שהודיעו לאחד הפעילים1 כבדרך אגב, ולהפתעתו המוחלטת, ששמו מאייש את מספר 45 ברשימת מפ״ם. __ 1. ״פעיל״ בקיבוץ היה שם קוד למישהו שקיבל אוטו מהקיבוץ הארצי מסיבה כלשהי. לעיתים (תלוי בתפקיד ובדמות) זה גם שם נרדף לפרזיט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי איפה שהוא שבמקום המאה ועשרים ברשימת העבודה יוצב יצחק נבון. אז נראה שגם אם הם יקבלו 46 מנדטים יהיו מי שיאיישו אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם העבודה וגם מרצ נוהגות להציג מאה ועשרים מועמדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק הן, גם המפלגות הערביות, יהדות התורה, הליכוד, יש עתיד, וכשהן היו קיימות נהגו לעשות זאת גם במפד"ל, קדימה, שינוי, מולדת, התחיה... (את רשימת המועמדים המלאה עבור כל שנה וכל רשימה אפשר למצוא כאן) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בליכוד, בבל"ד וברע"מ-תע"ל (ותכלס גם במפלגת העבודה) אני רואה רק 119 מועמדים. בדעם 44. מעניין למה - אולי מועמד פרש אחרי הגשת הרשימות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זלמן שובל (מקום 70 בליכוד), אחמד מסרי (49 בבל"ד), חוסאם עדוי (11 ברע"ם) ורענן כהן (114 בעבודה) התפטרו לפני הבחירות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והוא מסכים? מילא להיות ראש לשועלים, אבל זנב לחולדות?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מיתוג, וממש לרגל צרכי ההפקה של המופע הפוליטי לעונה החדשה, מלהקות המפלגות אל שורותיהן - ''דמויות''. דמות חברתית. דמות בטחונית. דמות תקשורתית. דמויות כמו שחקנים שנבחרו לגלם תפקיד בשואו תקשורתי גדול, דמויות ל''משבצת'' סטריאוטיפית כלשהי שתענה על הגחמות הרכילותיות של הציבור. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |