בתשובה לאריק, 05/01/15 23:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
התשובה שלך לא משכנעת אותי בכלל. אחרי שכבר נזרקו אליו אבנים וכל הסיפור, הוא היה קודם מספיק רגוע כדי לירות באוויר, הצליח להרתיע, ואז פתאום הרגיש "שיט, זה לא מספיק כדי לשחרר לי את הקיטור, חייב להרוג עכשיו מישהו"? אם אני הייתי פועל מתוך חמה בוערת עד רצון להרוג, הייתי מתחיל מירי לאנשים (שתי הקבוצות שמצפון). אחרי שהייתי יותר רגוע, אם בכלל, הייתי יורה באוויר. הנה, גם לי יש ספקולציה - כבר בירי צפונה הוא רצה להרוג, אבל בגלל חוסר מיומנות וסערת נפש יצא לו באוויר. וברצינות - מקריאת התיאור בפסק הדין אני לא מרגיש בכלל שיש לי התחלה של ניחוש מושכל על מצבו הנפשי וכוונותיו [הא]. מה שהכי היה לי מוזר בתיאור הוא בכלל תמונת הרקע ללוינגר (עד שזה חורר את הרקע): עמדה של צה"ל, חיילים עם נשק, קבוצות צעירים מיידות אבנים - ועוברים ושבים ממשיכים ללכת ברחוב, להיכנס ולצאת מחנויות - הו, שאנז אליזה. לא פחדו מכדור תועה, מאבן תועה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא כן מרגיש לי נכון הקטע של החמה. בדרך כלל בנאדם מחמם את עצמו ומלבה את החמה. לא מתחיל ישר מהצעד הקיצוני אלא מסלים. הפעולות של לוינגר מראות את אותה הסלמה מהתגוננות פסיבית - נסיעה למחסום, לנטילת יוזמה- יציאה מהרכב ושליפת האקדח, להפגנת כח- ירי באוויר, להתקפה ספציפית- ירי ביד מושטת לפנים. ואני מצטרף לתמיהה שלך בשורה האחרונה. גם לי זה היה מוזר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לענין הנקודה האחרונה, אני חושב שאי אפשר לדעת עד כמה הדבר משונה (או לא) עד שרואים איך נראה השטח במקום - מה המרחקים, הזוויות וכו', ועד שיודעים מה היתה השגרה שם. אתן לכם דוגמה: בתקופת המהומות לאחר ההרג ההמוני בהר הבית באוקטובר 1990 ביליתי כמה שבועות במחנה הפליטים אל-ערוב. חלק מהשגרה שם היתה העובדה שבשעת הצהריים הילדים יוצאים מבית-הספר ומתחילים ליידות אבנים אל עבר החיילים. הטווח היעיל של כדורי הגומי שהיו בשימוש באותם ימים היה 60 מטר, ולכן הילדים היו מתמקמים במרחק של כ-70-80 מטר מהחיילים ומיידים אליהם אבנים (שכמובן נפלו במרחק 20-30 מטר מהם. 70-80 מטר, וגם 50 מטר, הם מחוץ לטווח של אבנים). הילדים קראו לעבר החיילים קריאות גנאי בעברית ("בוא, בוא קצין מניאק, בוא אם אתה גפר, אמא שלך בשקל בתל-ברוך" וכו') והחיילים השיבו להם בערבית ספרותית משובחת. כך היה מתנהל הארוע במשך כחצי שעה או משהו מעין זה, ולאחר ששני הצדדים מילאו את חובתם הפטריוטית הילדים היו מתפזרים והחיילים הלכו לאכול את ארוחת הצהריים. אילו היו חנויות במרחק כמה עשרות מטרים הצדה משם, איש לא היה טורח לסגור את החנות במהלך הארועים האלה - ובצדק. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |