|
||||
|
||||
ואולי עוד משהו. תאר לעצמך שהיית נוכח באותה פגישה של אלי עמיר עם אותו קהל אירופי. האם היית קם לאחר דבריו כדי לסתור אותם ולהסביר מדוע בכל זאת אנחנו הרעים ואויבינו הטובים ? קשה לי להבין את סיבת המוטיבציה הזאת. |
|
||||
|
||||
אין לי שום מוטיבציה "להסביר מדוע בכל זאת אנחנו הרעים ואויבינו הטובים" וגם אם דבריו של אלי עמיר עשו רושם רב על הקהל, אני לא מתרשם, ואלו סיבותי: א. אני לא מחלק את העולם לרעים וטובים. ב. אלי עמיר ואתה מדברים מנקודת מבט דואלית. הרעים הם המוסלמים-ערבים-פלשתינאים-שמאלנים והם רוצים לערוף ראשים. לעומתם אנו הציבור הישראלי הימני רק מחפשים את הצדק. יהודי ארצות ערב השאירו במולדתם רכוש רב לא פחות ממה שהשאירו פליטי הנאקבה. נקזז ופתרנו לפחות אחת מהבעיות הבלתי פתירות של הסכסוך על א"י. ההשקפה הזאת היא חסרת שחר מכיון שכבר ממבט שטחי ראשון רואים שבעניין הזה יש הרבה יותר משני צדדים מעוניינים. לצדדים האלו יש אינטרסים משותפים אבל גם אינטרסים מפרידים חשובים מאד. ג. בצד הערבי המצב יחסית פשוט (לפחות בקרוב ראשון. חשוב על רכוש של פליטי הנאקבה שנתפס ע"י פלשתינאים אזרחי ישראל (ערביי 48)). יש את הפלשתינאים ויש את מדינות ערב האחרות . לאף אחד מהם אין עניין לקשור בין רכוש הפליטים מארצות ערב לבין רכוש פליטי הנאקבה. ד. בצד היהודי יש לפחות 3 צדדים שיש להם אינטרסים מנוגדים בפרשה. ישנה מדינת ישראל כממסד המעוניינת לחבר בין שתי הסוגיות, וישנן פליטי ארצות ערב (המונים מליונים) שאין להם עניין בכך. המחבר את 2 הצדדים האלו הוא העובדה שללא התערבותה הפעילה של מדינת ישראל, אין לפליטים מארצות ערב סיכוי רב לזכות בפיצויים כלשהם ומכאן הדו-קיום הלא נוח בין 2 השותפים לכאורה. פליטי ארצות ערב גם הם מתחלקים ל-2 קבוצות. קבוצה קטנה בקרב פליטי ארצות ערב היא קבוצת בעלי הרכוש המדיד לפיצוי (חשבונות בנקים, בתי עסק ומפעלים, בתי מידות). זו עשוייה להיות הקבוצה הפעילה והמיליטנטית בקרב פליטי ארצות ערב. גם קבוצה זו זקוקה לשת"פ עם ממשלת ישראל, אבל מצד שני תהיה לה התנגדות בסיסית לקיזוז מעין זה שאתה מציע. לרוב האחרים מקרב פליטי ארצות ערב לא היה או לפחות אין כעת רכוש ניתן לפיצוי בארצות ערב. לקבוצה זו יש אינטרס קטן בהרבה להתעמת עם ממשלת ישראל, אבל אני בטוח שגם הם ירצו לקבל פיצוי אישי כלשהו ולו סמלי על הגלייתם בלא עוולה מארצות מוצאם ולא ירצו לותר על כך כדי לפייס את הפלשתינאים. (רכוש בלתי ניתן לפיצוי יכול להיות מגורים שמכרת במחיר נמוך או נטשת לפני שעלית לארץ וכעת בלתי אפשרי לשערך את ערבו או מי נהנה ממנו היום). ה. מדוע איני מתרשם מן האנלוגיה של אלי עמיר? אין לי אלא לחזור על דבריי. היהודים פליטי ארצות ערב לא היו צד לוחם בסכסוך בין הערבים לישראל. הם לא עשו דבר כדי לפגוע בשכניהם ובודאי שלא במידה שתצדיק את גרושם/הגלייתם כפי שקרה. מבחינה זו נעשה להם עוול שהנושאות בו הן מדינות ערב והדרישה שהללו תימצאנה דרך לפצות אותם היא מן הצדק. פליטי הנאקבה מן הצד השני היו צד לוחם בקונפליקט של 48-49. העובדה שנפגעו מן התוצאות של הקונפליקט לא הופכת אותם לחפים מפשע. הקיזוז הצודק מן הפיצויים המגיעים להם הוא הנזק שנגרם ליישוב היהודי שלחם בהם. במילים אחרות סכום הפיצויים המגיע להם הוא עניין למו"מ בין ישראל לבין נציגיהם ועניין הפיצויים לפליטי ארצות ערב שורבב לכאן שלא לעניין. יכול להיות כאמור, שדברי אלי עמיר עשו רושם על קהלו. אני לא חושב שלרושם הזה שותפים משפטנים ובקיאים בסוגיה הנידונה. |
|
||||
|
||||
אין לי עניין להמשיך ולהתייחס בפרטנות לטענותיך, כי אין לי מה להוסיף על מה שאמרתי. אך ברצוני להעיר רק הערה אחת שאיני יכול להתאפק מלהעירה. שמת בפי אלי עמיר (יחד אתי) את המילים: "הרעים הם המוסלמים-ערבים-פלשתינאים-שמאלנים והם רוצים לערוף ראשים. לעומתם אנו הציבור הישראלי הימני רק מחפשים את הצדק" אלי עמיר אומר "אנחנו הימנים". זו אחת הבדיחות הכי מצחיקות שראיתי באייל הקורא. אלי עמיר מופיע בתכנית "על ימין ועל שמאל" ברשת ב' כנציג השמאל מול נציג ימין, בעבר מול גאולה כהן, ולא בכדי. בדרך כלל דבריו מרגיזים אותי עוד יותר מאשר דבריך. לו נתקל בדבריך שבהם אתה מציב אותו בימין, היה בוודאי נעלב עד עמקי נשמתו. . . |
|
||||
|
||||
הימניים האלה, כל דבר מעליב אותם. |
|
||||
|
||||
טוב, תפסת אותי על חם. ניסיתי לענות על כל דבריך וכך, אולי מבלי משים יצרתי חיבור בין שני דברים שאינם מתחברים. א. הטיעון הענייני שלי הוא כי הקשר בין סוגיות הפיצוי לפליטי הנאקבה לסוגיית הפיצויים לפליטי ארצות הערב, הוא קשר פריך, שאינו עומד בפני בחינה ביקורתית אפילו ראשונית. לעניין זה, אין זה משנה, מי מעלה את הקשר הזה, בין אם זה אנשי ימין כמוך או איש שמאל כאלי עמיר. ב. בימין הישראלי (ולא רק שם, ע"ע בן דרור ימיני) יש לא מעטים הנוטים לדואליזם מוסרי: טובים (אנחנו) מול רעים (הם). הם משתמשים בסוגיית הפיצויים ליהודי ארצות ערב כדי ליצור קיזוז מוסרי לקובלנות של פליטי הנאקבה. הכוונה היא לומר: מה אתם בוכים? לא מגיע לכם כלום. לפחות בפעם הזאת גם אלי עמיר הצטרף אליהם (ודוק, לא עלה על דעתי לטעון שעמיר הוא איש ימין). ג. טענתי לעומת זאת היא פשוטה: מבחינה מוסרית, לפליטים מארצות ערב מגיע פיצוי יותר מאשר לפליטים הפלשתיניים. דא עקא, לפליטי ארצות ערב מגיע פיצוי מארצות ערב ולפליטים הפלשתיניים מגיע פיצוי מישראל. יצירת "עסקה סיבובית" של פיצויים משרתת אך ורק את הטיעון הצדקני של הישראלי ולא זאת בלבד שהיא מופרכת, היא גם מותירה גם את אלו וגם את אלו ללא פיצויים. ד. את אלי עמיר צריך לשאול, אם הוא מוכן לצאת אל אחיו, בעלי הרכוש הגזול בארצות ערב וליעץ להם להפסיק להשחית את זמנם ובריאותם על הטרדת ממשלת ישראל, שכן עניין הפיצויים המגיע להם אינו אלא "עז" דיפלומטית במו"מ מול הפלשתינאים וכסף מן הסיפור הזה הם יראו רק לאחר שיראו סוס ירוק באורווה? |
|
||||
|
||||
א. נראה לי שהעלאת הקשר בין הפליטים הפלסטינים לפליטי ארצות ערב, נותנת איזה הקשר כולל רחב יותר מאשר הסוגיה של מי ישלם בדיוק למי ובאיזו עסקה סיבובית. ההקשר הרחב הזה רואה במהלך הדמוגרפי המשולב שהתבצע בשנים 48 עד 50 פלוס חילופי אוכלוסין דה פקטו, שבהם האוכלוסיה היהודית עברה מארצות ערב לשטח המדינה הישראלית החדשה, ו(חלק מ)האוכלוסיה הערבית1 עברה משטחי פלסטינה-א"י לשטחים בשליטה ערבית. ואגב, בעשור המדובר התבצעו חילופי אוכלוסין כאלה בעשרות מיליונים, והמהלך הזה הוא לא ייחודי. למרות ההסתייגות שלך, ההקשר הזה משנה מאד את ההסתכלות החד צדדית של מגרש ומגורש, ובזאת טמונה החשיבות שלו, ולא במי יקבל עוד אלף דולר ממי. יתירה מזו, שים לב שהחלפת האוכלוסין הזאת היתה הרבה יותר גורפת עבור היהודים מאשר עבור הערבים. 1 ההקשר הזה גם נתמך בהשקפה שערביי המנדט אינם חלק נפרד ומאופיין, אלא שייכים לעמי הסביבה בקשרים משפחתיים ותרבותיים. חלקם ממצרים, חלקם מסוריה הגדולה לשעבר, וכולי. |
|
||||
|
||||
אני לא חולק על תוכן דבריך. אני פשוט מיחס יותר משקל לנקודה אחת שאתה מקל בה. לדעתי, אחד המנועים החשובים של התביעה לפיצוי היהודים פליטי ארצות ערב, הוא קבוצת בעלי הרכוש (לשעבר) מביניהם. כפי שכבר אמרתי, לקבוצה זו, יש מבחינה אתית, טיעון הרבה יותר חזק מאשר לפליטי הנאקבה הפלשתינאית. אנשים אלו, רכושם נגזל והוחרם ללא שום סיבה סבירה ובלא שעשו שום דבר העשוי להצדיק את גרושם , לפעמים עירום ועריה. עוד כאמור, אנשים אלו, לא בהכרח מסכימים שאסונם ישמש מטבע עובר לסוחר בחילופי הטענות בין מדינת ישראל לבין הפלשתינאים. יתכן שחלק מדבריך אמת, אבל החלק הזה מקומו בשיח הישראלי-פלשתינאי ולא בדין ודברים הנוגע לפיצויים של פליטי ארצות ערב. היהודים שנזרקו ממצריים, מעיראק, מסוריה, ממדינות המגרב לא נשאלו ולא בחרו צד בסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הם לא פעלו באופן שהפך את בן-גוריון לנציגם יותר מאשר השלטונות המקומיים, באופן המצדיק את הפיכתם לכלים ב"משחק" הטרנספר הדו-צדדי התאורטי. שים לב, היהודים שנאלצו לעזוב את מצריים, אלג'יר ותוניסיה בשנות ה-50 וה-60, בחרו באופן מובהק להמשיך לגור שם ולא בישראל. בכל זאת, השלטונות שם לא עשו דבר ואף שיתפו פעולה עם גורמי ה"שטח" שהמאיסו על היהודים האלו את חייהם במקומות מגוריהם. למיטב הבנתי, אי אפשר להצדיק את קיפוחם של הפליטים מארצות ערב, ע"י השואתם המפוקפקת לפלשתינאי הנאקבה. |
|
||||
|
||||
אם לרגע חשבת שאני מנסה להצדיק את קיפוחם של הפליטים מארצות ערב, אז כנראה שלא הובנתי כהלכה. |
|
||||
|
||||
לא. ודאי שלא. השאלה היא אם אנו (ובעיקר הפליטים עצמם) מאמינים בכנות במודל הזה של טרנספר דו-צדדי שאנו מנסים להתאים לארועים? מודל אחד של טרנספר שאני מכיר, הוא גירושם של הסודטן-דויטש ע"י צ'כוסלובקיה המשוחררת והדמוקרטית. אין טעם ליפות את המציאות של הגרוש האלים הזה. יחד עם זאת, צריך לזכור כי לא מעט סודטן-דויטש ויתרו על אזרחותם הגרמנית, הוכרזו כאנטי-פשיסטים והוכרו כאזרחי צ'כוסלובקיה. באשר לרוב הגדול של האחרים, הם מעולם לא ראו עצמם כמשהו אחר מגרמנים ושילמו את מחיר הטרנספר הלאומי (לדעתי הם וצאצאיהם פוצו באופן חלקי ע"י הממשלה הגרמנית). האם מותר להגיד, עם מידה כלשהי של שכנוע עצמי, כי הפליטים מארצות ערב ראו עצמם כבר בארץ מוצאם כאזרחי ישראל והגירתם משם יותר משהיתה גירוש, היתה בבחינת שיבה הביתה של אזרחים למולדתם? במקרה זה דרישתם לפיצויים יתכן שהיא צריכה להיות מופנה בכלל למדינת ישראל. |
|
||||
|
||||
ברור שהפלסטינים, לכל הפחות, דוחים את זה מכל וכל. אז מה, עבר המון זמן, וזיליון שיקולים פוליטיים זרמו בירקון ובירדן והיטו את זרמי התודעה והנראטיבים לנתיבים שרחוקים מאד ממקורותיהם. |
|
||||
|
||||
עזוב את ה"האשם תמיד" של הפוליטיקה הישראלית. מסתובבים בקרבנו לא מעט אנשים שמדינות ערב החרימו את חשבונות הבנקים שלהם, אשר נאלצו למכור מפעלים, חנויות, בתי מסחר ונדל"ן בפרוטות אם בכלל (ואני לא מזכיר בני משפחה נפגעים והרוגים בפוגרומים מקומיים, למשל באי ג'רבה בתוניס). אני שואל את עצמי, אם זה תפקידה של ממשלת ישראל לקפוץ בראש ולומר לאנשים האלו לשכוח את מה שהיה להם ושהערך היחיד של מה שנלקח מהם הוא כמטבע עובר לסוחר במו"מ העקר בין ישראל לפלשתינאים? המדינות המדוברות עשויות לחתום על כל מיני אמנות בינלאומיות ועשוי להווצר מצב בו פליטי ארצות ערב יזכו לכל מיני תשלומים סמליים בעבור רכושם. אני מציע שמדינת ישראל תמנע מלהדחק למעמד שעשוי להציג אותה כמי שהכשילה את האפשרות (הקלושה) הזו. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |