|
||||
|
||||
זה תאור לא מדויק. את המוצר שרכשת כבר קיבלת. הרעיון היה צמצום האפשרות שלך להמשיך לרכוש אותו. |
|
||||
|
||||
מה פרוש להמשיך לרכוש אותו? יש בישראל "המפקח על הביטוח", וככל שהדבר ישמע אבסורדי חברת הביטוח יכולה באישורו לשנות את תנאי הפוליסה באופן חד צדדי. בכל אופן גם אם פוליסות ישנות לא היו משתנות, הייתה כוונה להגביל את פעילות בתי החולים הפרטיים שבאמצעותם ממומש הביטוח. בצורה כזו או אחרת, דבר טוב לא יכול לצאת לבעלי פוליסות ביטוח פרטיות מכוונות לרסן את הרפואה הפרטית. |
|
||||
|
||||
ביטוח הוא דבר שאתה רוכש בהתמדה. בכל חודש אתה משלם מחדש. לא שילמת מראש לשנים רבות על הביטוח המשלים, ולכן כעת אתה יכול לבחור אם יש לך ענין לרכוש ביטוח כזה בתנאים החדשים או לא. בגדול, לטעמי, הרפואה הפרטית מזיקה לכולנו - והנסיון מראה שבעלי הפוליסות הפרטיות מקבלים די מעט גם מתוך מה שהם זכאים לו על פי הפוליסה. הדבר הטוב שייצא להם הוא שתיפסק או תצטמצם היכולת של חברות הביטוח למכור להם מוצר שהם לא מבינים באמת מה הוא כולל ומה התנאים למימוש הזכאות הזו, ושנמכר דרך הפחדות ולא דרך הנמקה רציונלית. |
|
||||
|
||||
ביטוח בריאות אתה רוכש פעם אחת, ועובר חיתום רפואי פעם אחת - ורק פעם אחת. אתה עושה את הביטוח כאשר אתה צעיר ובריא, כשאין לך סעיפי החרגה ומכפילים שונים של דמי הביטוח כתוצאה ממצב בריאותי לא תקין. זו הסיבה העיקרית לרכוש ביטוח בגיל צעיר - לא כדי לעבור ניתוח לב עכשיו. ביחס לפיסקה השניה שלך, באמת אין לי מה לומר. רק שתהיה בריא. |
|
||||
|
||||
אגב, לפסקה הראשונה שלך - יוצא שבגיל שלושים אתה לא קונה ביטוח רפואי, אתה קונה ביטוח נגד זה שבגיל ארבעים לא תוכל לרכוש ביטוח באותם תנאים. גם בגיל ארבעים אתה לא רוכש ביטוח רפואי אלא רק ביטוח נגד בעיות חיתום בגיל חמישים וכן הלאה עד שתגיע סוף סוף לגיל שמונים ותוכל להתרווח בכסא הגלגלים וליהנות מהביטוח הרפואי שקנית. קשה לי להאמין שכל העסק הזה באמת כדאי לך, אבל כך או אחרת אם כך אתה תופש את זה יש בעיות נוספות: ראשית, בניגוד לביטוח פנסיוני אף אחד לא ערב לך שהביטוח שעליו אתה משלם היום ימשיך להתקיים גם בעוד ארבעים שנה, ואם החברה תפסיק למכור אותו יוצא ששילמת על הכל לחינם. שנית, גם אם הוא יתקיים אין לך שום דרך לדעת מה תהיינה הטכנולוגיות הרפואיות בעוד ארבעים שנה - ויש הסתברות גבוהה משמעותית מאפס שחלקן לפחות תהיינה טכנולוגיות שהביטוח הזה לא מכסה, ומכאן שכשתגיע לגיל שתצטרך אותו כל הכסף ששילמת כדי למנוע בעיות חיתום לא יועיל לך. |
|
||||
|
||||
אני חושש שאתה מדבר על ביטוח קבוצתי כלשהו, ואני מדבר על ביטוח אישי (או של כל המשפחה). הביטוח הוא בעיקרון לכל החיים, או גיל 99 במקרה שלי. אבל כל הנושא הזה לא ממש עקרוני, ולא מעניין. אני לא הייתי רוצה שהשיחה תגלגל לאתרים של חברות ביטוח, ולציטוט סעיפים בפוליסות שונות. הטענה העיקרית שלך שזו לא עיסקה כדאית, אני לא מבין את הפוליסה, וחברת הביטוח והסוכנים שלה מרוויחים המון כסף על חשבון המבוטחים התמימים וכולי וכולי. נניח שאתה צודק. מבחינתי זו הייתה העיסקה הכי טובה שהייתי יכול לעשות. נניח שיש לך אייפון; שר התקשורת מחליט שאפל "דופקת" אותך, והדרך הטובה ביותר להגן עליך, זה לאפשר לך לשוחח רק בימים א', ג', ה'. לא היית מרגיש שהממשלה היא זו ש"דפקה" אותך? אתה יכול לטעון שבריאות היא שירות תשתיתי, חיוני, לא כמו כל מוצר אחר שאני רוכש ולא כל כך מבין. אתה יכול לטעון שבשירות מסוג זה המדינה צריכה להתערב כדי להגן על האזרח. השוק סובל מכשל שוק (הלקוחות לא מבינים את טיב המוצרים), ולכן המשאבים לא מוקצים ביעילות. המדינה צריכה להתערב כדי שהשירות ינתן בדרך יעילה יותר. קשה לדעת מה חיוני ומה לא, לדעתי זה מדרון חלקלק, אבל נניח אני מסכים לטענות אלו. השאלה היא האם הדרך הנכונה ליעל שירות מסויים, היא לחסל את השוק ולהחליף אותו בבירוקרטיה ממשלתית, או לספק כלים שיגרמו לשוק להתנהג כשוק משוכלל יותר. אם הממשלה רוצה לעזור לאזרח לבחור ביטוח רפואי שיתן תמורה טובה יותר לכספו, שתנגיש לאזרח מידע שיאפשר לו להעריך טוב יותר את איכות המוצרים, ויאפשר לשוק ללחוץ על היצרנים לספק מוצרים טובים יותר, כפי שהיה קורה אילו השוק היה משוכלל יותר. אם הממשלה הייתה באמת פועלת לטובת הציבור, הייתה מפרסמת מידע השוואתי על איכות הטיפול במחלקות רפואיות שעוסקות באותו תחום בבתי חולים שונים. רוב הפעילות הפרטית בישראל היא בתחום הניתוחים. מדוע כל מה שאני יודע על המנתח הוא הקידומת שלו: ד"ר או פרופסור, ומה מקום העבודה והתפקיד העיקרי שלו. אין סטטיסטיקאים במדינת ישראל? מדוע אי אפשר לדעת כמה טוב אותו מנתח יחסית לאחרים בביצוע פרוצדורה מסויימת שאני מעוניין בה? אולי היה מתברר שד"ר קורקבן דווקא עושה עבודה יותר טובה מהפרופסור, כשזה מגיע לתיקון קורקבנים מטוגנים, הניתוח היחיד שד"ר קורקבן מתמחה בו? אולי הפרופסור היה נאלץ להוריד מחיר? אולי רופאים היו מתמחים יותר בטיפולים מסויימים, בחולים עם רקע בריאותי מסויים - כדי שיהיה להם יתרון יחסי באותו תחום; אולי התחרות הייתה מעודדת מצויינות (אולי יש קשר בין תחרות ומצויינות... הא). בקיצור, רפורמה שהייתי תומך בה הייתה צריכה להיות מבוססת על העקרונות הבאים: 1. משרד הבריאות מספק תשתית רפואית, כדי לאפשר סף כניסה נמוך ליזמים קטנים. 2. על התשתית הזו היה מאפשר רפואה פרטית. 3. משרד הבריאות מספק בקרת איכות ואינפורמציה לציבור. 4. סיבסוד הלקוחות (ביטוח בסיסי חינם) ופיקוח על מחירים של נותני השירות. אני חושב שיש לי זכות לאוטונומיה בסיסית. יש לי זכות להיות המחליט האחרון מה טוב וראוי לי. לא להיות תלוי בכל דבר בבירוקרטיה הממשלתית. אם יש לי ביטוח, הביטוח הוא שלי. טוב או לא טוב, זה ענייני. |
|
||||
|
||||
הערה קטנה: יש בעיה עם הנגשת המידע על שיעור הצלחת מנתחים. כי לא כל החולים שווים אפריורית. אם כדאי למנתח שיהיו לו אחוזי הצלחה טובים, אז הוא עלול לבחור לא לנתח חולים קשים. ומידת הסיכון האפריורית של החולה היא משהו שקשה להכניס לחישובים הסטטיסטיים, ולו בגלל שהמספרים נהיים קטנים. |
|
||||
|
||||
ברור שיש בעיה, ויש גם בעיה לקבוע קריטריוני הצלחה. ברור שהתיקים הרפואיים של החולים לפני ואחרי הפרוצדורה, צריכים להיות חלק מהנתונים. טכנית זו הבעיה הידועה גם בלמידה חישובית: צריך לקרב פונקציה מתוך מרחב מאוד רב מימדי אל כל אחד מקריטריוני ההצלחה. הציון שמקבל נותן השירות על טיפול עבור כל אחד מהחולים, על פי כל אחד מקריטריוני ההצלחה, הוא היחס בין התוצאה בפועל עבור אותו חולה, ותחזית הרגרסיה. אז כן, לא תהיה הסכמה לא על קריטריונים, ולא על השיטות הסטטיסיות עצמן, ולא על תקפות השיטות שישתמשו בהן. וכן, רופאים בכירים שבוודאי יפגעו מהשיטה, ילכו לבתי משפט, וההסתדרות הרפואית תתנגד ותשבית את בתי החולים. עם הבעיות הטכניות ניתן להתמודד בעיקר ע"י הקמת יותר ממכון הערכה אחד, ואספקת מידע גולמי יותר במיוחד במקרים שהתחזית לא מובהקת. ברור ששיטה כזאת ניתן להפעיל גם בתחום החינוך, וברור גם שצריך טונות של אומץ לב פוליטי כדי לבצע הפיכות כאלה. |
|
||||
|
||||
רשימת הבעיות שכתבת בפסקה השנייה הן בעיני לא בעיות טכניות, אלא מהותיות. אני לא רואה איך ריבוי מכוני הערכה יעזור הרבה. היום אנשים חושבים שיש להם מושג על מיהם הרופאים (המחלקות, בתי החולים) הטובים יותר ומי אלו שלא. זה מאוד לא מבוסס, נתון למשחקי תדמיות, ויכול להיות שזה לא נכון יותר מהטלת מטבע. אני מניח שאפשר בהנגשת המידע התוצאתי לשפר במקצת את הידיעה, אבל מאוד במקצת, ומשיקולי התגובה הקודמת שלי, הנזק עלול בקלות לעלות על התועלת. אם כבר, אני חושב שיש מדד הרבה יותר טוב לאיכות רופאים, מחלקות ובתי חולים: שאלוני שביעות רצון של מטופלים ומשפחותיהם. אלו ידעו לשקלל את "השורה התחתונה" עם הקושי האפריורי, ועם היחס האנושי. גם לבתי ספר, אגב. |
|
||||
|
||||
שאלוני שביעות רצון כבודם במקומם מונח אך צריך להבין את הבעיתיות הכרוכה בהם. אפשר לחשוב על מדדים יותר אובייקטיביים כמו למשל שיעור הרויזיות, קרי ניתוחים חוזרים או תיקונים. |
|
||||
|
||||
אני חושב שאתה מיחס משקל גדול מדי לחוכמת ההמונים. יתכן שיתקבל היזון חוזר מועיל מממקרים שניתוחים קלים נגמרו בסיבוכים גדולים, כלומר כאשר נוצר פעם צפיות משמעותי משמעותי מספיק שהדיוטות יכולים לזהות. אני לא באמת יודע, התחושה שלי היא שבמקרים קשים, רופא שידע לנהל את המשפחה בשילוב נכון של אמפטיה וסמכותיות, יקבל חוות דעת חיובית כמעט בלי קשר לתוצאות עבור החולה. נתקלתי במחקר Surgical Skill and Complication Rates after Bariatric Surgery בהובלתו של פרופסור מאוניברסיטת מישיגן בשם John Birkmeyer. המחקר עצמו מוצא קורלציה בין מיומנות כירורגית של מנתחים (שנקבעת ע"י צפיה בהקלטה של הניתוחים) ובין קשיי ההחלמה של החולים שטופלו ע"י אותם מנתחים. אני לא אקשר למחקר עצמו, אבל אני רוצה לקשר לפוסט בבלוג של רופאה שמתיחס למחקר, והיא מוסיפה גם מנסיונה האישי, ואחר כך קישור לראיון עם החוקר. שני הטקסטים טכניים פחות מהמחקר עצמו, ובבלוג יש אפילו סרטי וידאו שממחישים, על אותה פרוצדורה עצמה, מה יכול להיות ההבדל במיומנות הכירוגית של רופאים שונים. אני חושב ששני הטקסטים שווים קריאה, ואולי יסייעו לנו לרדת לקרקע המציאות. תחילה הבלוג עם הסירטונים: A Vital Measure: Your Surgeon’s Skill וציטוטים מהראיון Technical Skill and Surgical Outcomes: An Interview with John Birkmeyer, MD. JB: I think that the study has three major implications. The first is that despite the inherent subjectivity of the process, it is in fact feasible, and practical, to measure the skill of operating surgeons. The second main finding is that, even among surgeons that are fully trained and practicing in a single specialty, there was remarkable variation in empirical ratings of their skill. And third, and perhaps most important: those empirical measures of skill were remarkably correlated to surgical outcomes, at least as reflected by risks of postoperative complications. ניתוח הוא עניין טכני. יש פערי מיומנות ניכרים בין מנתחים מנוסים, ויש קשר בין קשיי ההחלמה ובין המיומנות הטכנית הבסיסית של המנתחים.
JB: I think my clinical observation, as well as previous studies by others, suggest that surgeons get on to the flat part of the curve of proficiency (with regard to technical skill and outcomes) by their mid-40s. The mean age of surgeons participating in this study was 45-50 years old, and thus I am not surprised that years of training and fellowship training were not a big driver of outcomes. |
|
||||
|
||||
תודה על הקישורים, זה באמת מרתק. ועכשיו אני שואל אותך: אם באמת אפשר לתת לכל מנתח ציון מיומנות, ולתרגם את הציון הזה להתפלגויות מדויקות של הצפי לסיבוכים אחרי הניתוח, זמן החלמה, כאבים, ור"ל מוות, אתה באמת רוצה להנגיש את המידע הזה לכולם? הבעיה שכתבתי בתגובה 646902 היא זוטה לחלוטין בהשוואה לקטסטרופה שאני רואה במצב הזה של "יותר מדי ידע". מה ירגיש המנתח שמתחת לממוצע? מה ירגישו מי שייקלעו לידיו? אם היה לנו מאגר ענק של מנתחים לא עסוקים, והיינו יכולים לברור מתוכם את הטובים, נהדר. אבל אין לנו. זה משחק סכום (כמעט) אפס. מי שיוכל לנצל כסף או פרוטקציה או מזל כדי להגיע למנתח היותר טוב, בהכרח ידחק מישהו אחר למנתח הפחות טוב. כל זה נכון במידת מה גם היום; המנתחים במחלקה נתונה בוודאי יודעים די טוב מי מביניהם מוכשר יותר ומי פחות. וזה בוודאי לא קל רגשית למוכשרים פחות. אני חושב שהעמימות המסוימת שיש בכך שאלו לא נתונים מספריים, אובייקטיביים, היא הצלה מסוימת. קהל הפציינטים יודע במידה קטנה מאוד מי מנתח מוכשר יותר ומי פחות, וכבר על סמך הידע הזעום והמבולבל הזה אנשים הופכים עולמות. חלק משיגים את אלו שנחשבים לטובים יותר, במחירים אדירים של כסף או פרוטקציה; אחרים נדחקים לאלו שנחשבים פחות, ואין מנתח שיכול לעצור את שטף הדם הרע. יש לפחות מידה של נחמה במחשבה "טוב, בטח גם הזוטר שאני משובץ אליו הוא מנתח בסדר גמור". מה יקרה כשכולם ידעו בדיוק? כמובן שהרעיון לנפות בשלבי ההכשרה את המוכשרים פחות הוא טוב, אם יש מאגר מספיק. אפשר אפילו להצדיק מדידה מתמדת של מנתחים מכהנים ופיטורי האחוזון הגרוע ביותר1. או להשתמש במדידה כדי לדעת מתי הגיע הזמן לפנסיה. אבל להנגיש לכולם את המידע על כולם? צמרמורת. 1 בגלל האפשרויות האלו המשחק הוא רק כמעט סכום אפס. |
|
||||
|
||||
ועוד משהו: הנה מה שטוב במדידה לפי שביעות רצון לקוחות, כפי שהצעתי. אני מסכים איתך שבאמצעות יחסי אנוש טובים יותר, סיעוד טוב יותר ותנאי אשפוז נעימים יותר, קל יחסית להניח את דעת הלקוחות ולחפות על ניתוח פחות טוב. אבל אלו בדיוק פרמטרים שבהם הרופא, המחלקה ובית החולים יכולים להשתפר, מבלי שזה יהיה משחק סכום אפס. יתרה מזו, זו לא רמאות: אמנם כמנותח הכי חשובה לי המיומנות של המנתח, אבל לפרמטרים ה"רכים" שהזכרתי יש גם חשיבות, חשיבות אמיתית. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
ועוד משהו: כנראה כן יש מקום לדעת מה מיומנותו של כל מנתח, ולמדוד ולהעריך אותה כל הזמן. אבל הייתי רוצה שהמידע הזה יוודע רק בין העמיתים למחלקה; אולי זמין באופן לא פרסונלי להנהלת בית החולים. בתוך המחלקה הרופאים יכולים, אני מקווה, למצוא דרכים להשתמש במידע הזה לטובת החולים ולצמצום הנזק היחסי שבמנתחים פחות טובים (אפשרות ברורה: לא לתת מקרה מסובך לרופא הפחות מיומן). אם הם מספיק טובים ביחסי אנוש, אפשר לעשות את זה בלי לפגוע אנושות בפחות טובים. אם לא מספיק טובים ביחסי אנוש, חבל, אבל טובת החולים כמובן עדיפה. |
|
||||
|
||||
גם למה ההנחה שבהכרח אפשר לדרג מנתחים (או כל בעל מקצוע אחר) על סקאלה ברורה? סביר שבנוגע לאותו סוג ניתוח יש מנתחת שהתוצאות שלה הכי טובות במקרה ה"רגיל", אחת שעושה את הפרוצדורה בסדר אבל במצבי חירום מסוג איקס מצטיינת, שניה שעושה את הפרוצדורה בסדר אבל במצבי חירום מסוג איי יש לה תוצאות מעולות במיוחד, ועוד שלוש שמנתחות ברמה שבין בסדר למצויינת, בכפוף לשאלה כמה הן עייפות או מי הצוות שאיתו הן עובדות באותו היום. ועכשיו לך תחליט מי מבין השש אתה רוצה שתנתח אותך. |
|
||||
|
||||
הייתי רוצה להאמין שזה נכון. קראת את הקישורים שירון שלח? (זה לא הרבה קריאה, כדאי.) אני נוטה לחשוב שלצערי, אלו אפקטים שוליים אם בכלל. אילו היינו יודעים הכל על המיומנויות של כל המנתחים, כולנו היינו רוצים את אותו מנתח. |
|
||||
|
||||
במקרה השנה הרצה במסגרת "הרצאות רית" הפרופ' לרפואה אטול גוואנדה. ההרצאה הראשונה שלו, מתוך 4 על עתיד הרפואה, היתה על נושא טעויות וכשלונות של רופאים. גוואנדה מתמחה גם ברפואה ציבורית והיה יועצו של הנשיא קלינטון למדיניות בתחום הרפואה. אני ממליץ להקשיב לו, ולו בזכות איכות הקול והדיבור שלו. הוא קורא להרמת המסך שמסתיר את הפעילות הרפואית מעין הציבור, לטובת רפואה טובה יותר וקידום בריאות הציבור, כולל חשיפה של מה שקורה בחדרי ניתוח. "בחדרי ניתוח ובחדרי טיפולים אין קופסא שחורה. אם יש נתונים הם לרוב נשמרים נעולים. יש חשש משימוש לרעה, מחוסר צדק אם נחשוף אותם. אלא שמדובר כאן בסיכון חיים אם שומרים על דלתות סגורות וגם סיכון להחמצה של דברים שנחשבים לנס". |
|
||||
|
||||
פחח. אתה יודע למה הופסקו מבחני המיצ"ב? |
|
||||
|
||||
אתה יודע, לפעמים ignorance is bliss - גם לרופאים וגם לחולים. בשיקול קר ברור לי שמידע ותחרות יועילו מאוד לשפר את שירותי הבריאות. יש לי אמפטיה לאמפטיה שלך, אבל צריך לעשות מה שצריך לעשות. אם הייתי רוצה מתוך רצון טוב, לרכך את ההצעה, ולהציע שההערכות ינתנו למחלקה רפואית שלמה, ולא באופן אישי - היית מסכים לפשרה? |
|
||||
|
||||
מסכים. אני יכול לראות איך זה יוביל לשיפור המערכת, מבלי להכניס מידה בלתי נסבלת של רעל ליחסי הרופאים והחולים. מחלקה גם לא יכולה לדחות חולה ולומר לו ללכת לבית חולים אחר, כך שההסתייגות הזו נעלמת. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שבגלל החשיבות הרבה של מקצוע הרפואה, כמקצוע שעוסק בגוף האדם ויש לרופא השפעות מרחיקות לכת על מצבו של המטופל, צריך להתייחס ל''בעל המקצוע'' בצורה שונה ולייחס הרבה יותר חשיבות למקבל השירות שיכול לספוג נזק בלתי הפיך. ברמה כזו של חשיבות, עלבונם של הרופאים שמתחת לממוצע, שווה פחות מסבלם הפיזי והרגשי של המטופלים ובני משפחותיהם, כשהם סובלים מסיבוכים או סופגים נזקים בלתי הפיכים, בגלל רופא שהוא מתחת לממוצע. |
|
||||
|
||||
אני הייתי מסתפק בכך שהמדינה תפרסם, או תחייב לפרסם, את גובה הפרמיות המשולמות כאחוזים מהכנסות חברת הביטוח. זה נכון לא רק לביטוח רפואי, אבל נראה לי שזה התחום בו זה הכי חסר. |
|
||||
|
||||
אני מניח שאתה מתכוון לשיעור תגמולי הביטוח (שמשלמת החברה) ביחס לפרמיות (שמשלם המבוטח). הייתי מעדיף שהחברה תחשוף את עלויות התפעול שלה (כמה ההנהלה, ועד העובדים והסוכנים החרוצים חותכים לעצמם מהפרמיות), ואת טיב תיק ההשקעות שלה (עד כמה החברה תוכל לעמוד בהתחייבויות שלה), ואם הממשלה הייתה דואגת להזמין מדי פעם הערכה אקטוארית בלתי תלויה, הייתי ממש מרוצה - אה, התכוונתי שההערכה גם תפורסם, כדי שגם הציבור ידע מה המצב, ולא רק הממונה על הביטוח שבעתיד ישב גם הוא בהנהלה של חברת ביטוח. המוטיבציה לדרישה שלך (נתקלתי בה קודם), מקורה כנראה בהנחה שחברת ביטוח צריכה להתנהל בדרך שמזכירה לי הונאת פונזי. אני משלם החודש פרמיה, ההוא מקבל החודש תגמולים, אז איזה חלק מהפרמיות מגיע לתגמולים, ואיזה חלק החברה שמה בכיס שלה. לפחות בעיקרון, צריך להיות פער זמנים בין תשלום הפרמיה, ובין תשלום התגמולים, והחברה צריכה להשקיע את הכסף שלך בנכסים שונים. ההכנסה מהנכסים אמורה לאפשר לחברת הביטוח לעמוד בהתחייבויותיה בעתיד. הפרמיות צריכות לשמש לרכישת בנייני משרדים שאפשר לגבות מהם שכר דירה, ולא ישירות לתשלום תגמולים. לכן טוב היה אילו היו מפרסמים דו''חות אקטואריים, כי אחרת קשה לדעת מה קורה. |
|
||||
|
||||
למה, לדעתך, המשרד צריך לממן מכיסנו תשתית שתאפשר סף נמוך ליזמים קטנים - רק כדי להפעיל עליה רפואה פרטית? אם אני יזם דווקא בתחום המזון ולא הבריאות, למה שלא יסבסדו לי תשתית שעליה אוכל להקים את המסעדה שלי? אם אתה חולה, האם העובדה שפרופ' גרגרת יוריד את מחירו מתחת לזה שדורש ד"ר קורקבן תגרום לך להתעלם משעור ההצלחה הנמוך יותר שלו ולבחור בו? אמנם אם אתה מת בחדר הנתוח שלו, העובדה שליורשים שלך נשאר קצת יותר כסף עשויה לנחם אותך מעט ברגע המודעות האחרון - אבל נראה לי שעבור רובנו לא יהיה די בכך. כמובן, לפרופ' גרגרת יש מה לעשות: הוא יתחיל לטפל רק בחולים קלים, שסכויי ההצלחה אצלם גבוהים. אם התחרות תהיה על שעורי ההצלחה אז לחולים המורכבים והבעייתיים יהיה כמעט בלתי אפשרי למצוא מי שיטפל בהם, ואם כן - אז רק במחירים מרקיעי שחקים שלא ישקפו את הסכון האישי שלהם או את מורכבות הטיפול עצמו, אלא את הנזק לפרסטיז'ה של הרופא/המוסד ולדירוג שלו יחסית לעמיתיו. התוצאה תהיה, כמובן, שלחולים האלה (או למי שנראה כעלול להידרדר למצב כזה) יהיה קשה למצוא גם מי שיכסה אותם מבחינה ביטוחית - כלומר, דווקא מי שזקוק לביטוח ולטיפול יותר מכולם לא יוכל לקבל אותם. אני מבין היטב את המוטיבציה שלך. הבעיה היא שהנסיון מראה שהרצון המובן והמוצדק ברמת הפרט גורם לנזקים ברמת המערכת, ובמקרים רבים מאד גם לא מועיל לפרט. לכן, כדי שאתה, המבוטח המשכיל, הרציונלי והבקי, תקבל את האוטונומיה שלך - רבים אחרים ישלמו על ביטוח שאינו תואם את האינטרסים שלהם ושמזיק למערכת הצבורית. זה מה שמטריד אותי. |
|
||||
|
||||
ההנחה הייתה שרפואה היא שירות חיוני ויקר וצריך לוודא שכל אדם יוכל להנות ממנה לפחות ברמה בסיסית. לכן יש מקום לרגולצית על איכות, ויש מקום לסבסוד. הרעיון היה שההתערבות הממשלתית תנסה ליצר סימולציה של שוק משוכלל וגדול יותר ממה שהיה קורה באופן טבעי, אילו הממשלה לא הייתה מתערבת. אספקת תשתית (תמורת דמי שכירות כמובן) ע"י הממשלה, מקטינה את סף הכניסה לשוק, ומאפשרת להרבה יזמים קטנים שהם למעשה רופאים בכירים והצוות שעובד איתם, להכנס לשוק ולהתחרות זה בזה. המטרה להגביר את התחרות. הממשלה תממן שירותי מידרוג מקצועי לאיכות השירות כך שהציבור יקבל מידע איכותי על טיב השירות שנותנים יזמים שונים. ולבסוף, הממשלה תסבסד ביטוח רפואי בסיסי וגם תפקח על מחירי השירות. המטרות: ליצור סביבה תחרותית (אמנם מוגבלת) ושקופה (בניגוד לשירות הממשלתי) ששואפת למצויינות (בניגוד לשירות הממשלתי); הכנסת כסף למערכת מביטוחים פרטיים; וכן, קצת הגינות: הרגולטור הוא הלקוח, ומאחר שהוא דואג לאינטרסים של עצמו, אפשר לסמוך עליו שיהיה רגולטור הגון. היום הרגולטור הממשלתי הוא גם נותן השירות, ויש לו אינטרס מובהק לחפות על השירות הבינוני שהוא נותן. הביקורת שלך בפסקה השניה מניחה מנגנון הערכה סטטיסטי נאיבי, שלא מביא בחשבון את מצבי הרקע של החולים. הרי אתה לא מאמין ברצינות שכל הקרדיולוגים, והאונקולוגים, ושאר מרעין בישים מסובכים, יעברו כולם לענף הקורקבנים? להיפך, תהיה התמחות בחולים מסובכים מסוגים שונים. המחירים גם לא ירקיעו שחקים מפני שיהיה פיקוח על המחירים. אבל כן, הגישה לטוב ביותר תהיה מוגבלת למי שיכול לשלם, או שרכש לעצמו ביטוח. אני שמח שאתה מבין את המוטיבציה שלי, וכדי שתבין אותה עוד יותר טוב אני מקשר לביה"ח זיו צריך לבחור: ישראלים או פליטים סורים הסיפור פשוט: הטיפול בפצועים מסוריה בא על חשבון החולה הישראלי. מתוך המאמר: "חדר הטיפול הנמרץ פשוט סתום", אומר ירון [שם בדוי, לא אני כמובן]. "חלק מהפצועים הסורים נושאים חיידק שלא היה מוכר בישראל עד כה, CRE. הוא מתפשט במהירות ובעוצמה, מועבר במגע, ועמיד מאוד. החיידק הזה יכול לשרוד שבועיים על דופן של מיטה. חולים שכבר מאושפזים בטיפול נמרץ, ומערכת החיסון שלהם פגועה, נמצאים בסיכון גבוה מאוד. לכן אנחנו צריכים לשים את המזהמים בבידוד – אבל בכל מחלקת הטיפול הנמרץ יש רק חדר בידוד אחד, עם שתי מיטות. כשאין שם מקום, משכיבים את הפצועים בחדר הטיפול הנמרץ, מה שמסכן את שאר החולים" למדינה יש האינטרסים שלה, להנהלת בית החולים יש ערכים: "סדר העדיפויות הוא רפואי. אנחנו מטפלים לפי כללים ברורים ולא נכנסים כלל לשיקולים של מינו, גילו או מוצאו של האדם, וטוב שכך. טוב שיש מקום שכל בני האדם שווים בו. אגב, גם מבחינת בית החולים יש צדדים מועילים בטיפול בפצועים הסורים: זו הזדמנות של כל הצוות ללמוד ולתרגל את אופי הטיפול בפציעות כאלה, וכך הוא יהיה מיומן יותר, למשל במקרה שתהיה כאן חס וחלילה רעידת אדמה או מלחמה". המוטיבציה שלי לעומת זאת, פשוטה: אני, אני, אני. מי ידאג לאינטרסים שלי בתוך הסיפור הזה? לא המדינה, ולא הנהלת בית החולים - רק אני. אני מאמין שיש לי זכות לאוטונומיה, במיוחד בשירות בסיסי וחיוני כל כך. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |