בתשובה לאריק, 28/10/14 21:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כמה אתה (כסנגור צבורי) צריך לשלם לחוקר זוכה פרס נובל כדי שהוא יתן מטעמך עדות של עד מומחה, יבוא במיוחד מחו"ל, יתאים את לוח הזמנים שלו לזה של ישיבות בית המשפט וכיו"ב? האם בית המשפט אמור להתיחס ברצינות פחותה לחוקר ישראלי ותיק ועתיר פרסומים רק משום שאין לו פרס נובל? אין לי מושג אם הוא אנס או לא. גם הסימן שאתה מציין לא משכנע אותי. הרי באותה מידה הוא היה יכול לרצות זאת כי הוא "סתם" סוטה שמתחשק לו להציץ, כאלה יש הרבה יותר מאנסים. או מסיבות אחרות שבלי לרדת לעומק הפסיכולוגיה שלו אני לא יכול לדעת. לעומת זאת, הטענה של התביעה שהוא אנס באופן קבוע שהצטבר למאות פעמים לא מתישבת עם העדות של האחיות שישנו באותו חדר ולא הרגישו בשום דבר - אלא אם כן נצא מהנחה שהן משקרות כדי להגן עליו. כמובן, די גם במעשה אונס אחד כדי להרשיע אותו ואחיות יכולות לא להרגיש במעשה חד פעמי, אבל לא זה מה שנטען. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. מה לעשות שבשיטת המשפט הנוכחית כסף קונה צדק. בסופו של דבר התרשמות השופטים מהעדויות היא סובייקטיבית ותלויה גם בשיעור קומתו וגם ברמת ההכנה של העד המומחה למשפט. גם אני סובייקטיבי ומה היה שם באמת רק הנאשם יודע. נטל ההוכחה הפלילי אמור להיות כבד יותר מאשר השכנוע האישי שלי. ביני לבין עצמי אני מרשיע אותו כי לפי אמות המידה שלי חזקה על אבא שמצווה על בנותיו לישון בלי תחתונים שהוא עבריין מין. במשפט זו כמובן אינה חזקה ואני חושב שחזקת החפות עומדת לנאשם. אני מסכים שהסיפור שסיפרה התביעה במקרה הזה משאיר ספק ממשי ולדעתי הנאשם היה צריך להיות מזוכה מחמת אותו ספק. חשיבותה של התקפות המשפטית של הזיכרון המודחק היא קריטית לעניין זה כי אם הוא תקף יש לנו עדות של הקרבן ואם הוא לא תקף אין לנו אותה כלל. אני רוצה להפנות למאמרה של ד"ר עו"ד לימור עציוני בנושא התיחסות המשפט הישראלי לזכרון מודחק. דיון במקרה שאנו דנים בו מופיע החל מעמוד 518 למטה. עציוני מסבירה את ההבחנה בין זכרונות מושתלים (שבית המשפט מקבל כהסבר חליפי) לזכרונות כוזבים (שבית המשפט אינו מקבל כהסבר חליפי) בסיכום אומרת עציוני: "נראה כי במקרים שבהם ההגנה בוחרת לטעוו כי למרות אמינותה של המתלוננת מדובר בזיכרונות כוזבים, עליה הנטל להצביע על מקור אפשרי (ואף מקובל כאסכולה משפטית) להיווצרות של זיכרונות אלו. למצער, מקור זה צרי להיות הסבר מניח את הדעת אשר מעורר ספק סביר. אין לטעון כי ההכרזה על הזיכרון שהוא כוזב בפני עצמה מעוררת ספק סביר אלא נדרש להסביר כיצד נוצרו זיכרונות אלו ומה התנאים אשר אפשרו את קליטתם, שכן מוסכם כי לא בנקל תסכים מתלוננת לאמץ לעצמה סיפר כה קשה ופוגעני אשר מערער את שלמות משפחתה ואת מרקם חייה." לפיכך הפסיקה בענין שמואל היא עקבית מבחינה משפטית עם פסיקות קודמות ואילו גילוי הדעת מבקש לשנות את הקונבנציה המשפטית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |