בתשובה להפונז, 28/10/14 8:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה לא אני שטוען את זה. זהו ציטוט של מורה לחינוך מיוחד (וגם לאנגלית) אשר הסבירה לי פעם למה לדיסלקטים ההשתלטות על קריאת האנגלית קשה אפילו יותר מההשתלטות על קריאת העברית. חוץ מזה, אני לא מניח שהדיסלקט יושב וחושב על תלת ממדיותו של העצם, אלא שהוא מתייחס לאות כאל חפץ ולא כאל סמל. מה שקשה לו זאת החשיבה בסמלים (אבל אני לא מומחה גדול1 בתחום). ____ 1 למען האמת אפילו מומחה קטן אני לא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן כן, כל הענין שחפץ הוא אובייקט ממשי בעולם האמיתי, בעוד אות כפי שהיא מצפה שנקרא אותה, היא סמל, ולכן יכולה להיות דו-ממדית. מה שמפתיע אותי בתיאור הזה, זה שבמושגים של ראייה ממוחשבת, הדיסלקט דוקא מבצע פונקציה הרבה יותר מסובכת לתכנות: הוא מעביר תמונה דו-ממדית1 לאובייקט תלת-ממדי (==חפץ שניתן לסיבוב מחוץ למישור הדף, אם ההגדרה שלי לא מתאימה לך), ואז מטיל אותו חזרה על מרחב דו-ממדי, ומנסה לפענח את זה. זאת משימה הרבה יותר קשה - וודאי כשאתה מנסה ללמד אותה למחשב - מאשר להתייחס לתמונה הדו-ממדית הראשונה כפי שהיא, ולבצע עליה סיווג לאותיות מתוך מרחב ידוע מראש (ודי קטן כמובן). אולי בעצם המוח הדיסלקטי - בניגוד לתפיסה השולטת - יותר מפותח משלנו? 1 טוב, שתיים כאלה אם זה סטריאו, פחות עקרוני לאותיות מודפסות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי סיפור על מישהו שיש לו ראייה טובה ואבחנה טובה. הוא יודע לזהות פרטים רבים בתמונות ובפרט בתמונות פרצופים. ומכיוון שכך הוא לא טוב בזיהוי אנשים: הפנים שלך במצבים שונים (לדוגמה: תנאי תאורה שונים) נראים לו כפנים של שני אנשים שונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע מאד סביר. אני מכיר דוגמאות דומות, של אנשים שלמרות ראייה טובה גרועים בזיהוי פרצופים. לאחר דיון בענין, אחת הסיבות שמצאתי להבדלים בין אנשים, היא על איזה אלמנטים בפנים הם מתמקדים. אני למשל (שיורשה לי לומר בצניעות טוב למדי בזיהוי פרצופים), מתבונן על עיניים ואף והאזור סביבם. אחרים אמרו לי שמה שיותר בולט להם זה סנטר, אוזניים (בכלל בעיה כי הן מכוסות לפעמים), מצח, שפתיים וגו'. טוב, כל מי שעוסק בראייה ממוחשבת וקלסיפיקציה יאמר לך שבחירת הפיצ'רים הנכונים היא עיקר העבודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד משהו - דוקא בדוגמה שלך הוא נתקל בדיוק באותם קשיים שאלגוריתמי זיהוי פנים ממוחשבים נתקלו ונאבקו בהם קשות. גם למחשב שינויי תאורה הם בעייה קשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה מי שפיתח את אלגוריתם ההבנה של האדם היה תכנת מאד מוכשר. ובקצת יותר רצינות: זהוי עצמים בתור מה שהם הוא מיומנות הרבה יותר בסיסית מהיכולת לעשות אנלוגיה בין סמל לאוביקט אותו הוא מייצג, ודאי בין סמל לבין רכיב אבסטרקטי אשר צרוף של כאלה מייצג את האובייקט. לא בכדי סדר התפתחות הכתב הוא שבתחילה האדם לא כתב, אח"כ כתב בהירוגליפים, אח"כ פיתח כתב אלפאביתי שצורת האותיות היתה של אובייקטים מוכרים המתחילים באותה אות, ולבסוף1 באותיות מופשטות. ____ 1 so far
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. יש תרבויות די מתקדמות שעדיין לא משתמשות באותיות מופשטות - האם זה מונע שם דיסלקציה? (יש לי זכרון מעומעם שהאזורים במוח שגורמים לדיסלקציה שונים בין יפנים לאנגלים, למשל, אבל אני לא סגור על זה). ב. יכול להיות שהסיבה שזהוי עצמים הוא יותר בסיסי, היא שזה מה שאתה פוגש בג'ונגל. זה לא אומר שזו פעולה באמת פשוטה יותר, אלא שלמוח היו מיליוני שנים להתמקצע דווקא בה ולא בזיהוי סימנים דו ממדיים פשוטים, גם אם מופשטים1. 1 אני לא משוכנע בכלל שיש משהו מופשט ב-p או ב-b, ואם הדיסלקט מתבלבל ברמה של הזיהוי הויזואלי, זה יכול להיות במנגנון שקודם בהרבה (מבחינת שרשרת הפענוח) לענין ההעברה לצלילים ומילים, שהם כבר הרכיב המופשט בכל העניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שווה לציין שכמעט כל ילד מתבלבל בין אותיות סימטריות זו לזו בכתה א' ולעתים גם ב'. מכאן שהיכולת להבדיל ביניהן היא קומה נוספת שנבנית על גבי הכרת האותיות אצל מי שלא לוקה בדיסלקציה ולא נבנית אצל הלוקה - מה שמערער לדעתי את ההנחה שהלוקה עושה משהו מורכב יותר. יותר מכך, לא מדובר על בלבול רק בקריאה אלא גם בכתיבה, וגם זה מערער את ההנחה שהמוח של הדיסלקט עושה משהו עם האוביקט שהוא רואה - מדובר על איך האות נתפשת ומיוצגת במוח עצמו, ולא על איך התמונה הוויזואלית שלה מעובדת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשפט האחרון קצת לא ברור לי. אחרי ששמנו את המילה וההגיה בצד, מה ההבדל בין עיבוד התמונה הויזואלית שלה לייצוג שלה במוח? הייצוג שלה הוא ייצוג של תבנית ויזואלית, שהוא מן הסתם תוצאת העיבוד הויזואלי. יש משהו שמאפיין את p מעבר לצורה הויזואלית שלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוצגה פה תזה שטענה שהמוח רואה את הציור ואז עושה ממנו אוביקט ומסובב אותו, כלומר הבעיה היא בשלב של המרת התמונה שנקלטת מהנייר ליצוג במוח. אני טוען שהבעיה היא ביצוג במוח עצמו; כשהמוח נדרש לייצר אות הוא מייצר את הגרסה המשוקפת שלה גם כשהוא לא רואה גרסה כלשהי מול העיניים, כלומר העותק השמור במוח, ה-golden שמולו מושוות האותיות הנקראות, הוא עצמו לא תקין. מעניין אגב לציין שהילד שוגה גם כשהוא מודע לזה שהוא עלול לשגות ומנסה להמנע מזה. יש לי איפה שהוא יומן שכתבתי בכתה ב', ושם לאחר תיאור של איזו נסיעה לחיפה ברכבת אני מבקש סליחה מהיומן פחות או יותר בנוסח "יומני היקר, סליחה על ה-ג', רציתי לכתוב ג"'. אף שידעתי שהחלפתי ג' ו-ז' וניסיתי להתנצל על כך, בפועל מה שיצא היה שגוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכנסת עוד ענין וזה הכתיבה, שמערבת בטח עוד מלא מנגנונים מסובכים אפילו יותר. לו הייתי חוקר את התופעה, הייתי מתמקד קודם בטעות שנגרמת בקריאה, לפני שאני מערב גם את המוטוריקה המסובכת של כתיבה. כי, למשל, במקרה הזה יכול להיות שהייצוג במוח נכון, והבלבול נגרם במעבר לשרירים הכותבים. ובטח גם שתי התופעות קורות בו זמנית, עם איזה משוב, מה שבכלל מסבך את העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ןישנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר התקדמנו (או נסוגנו) מאותיות מופשטות, אנחנו כותבים בפרצופים P-: | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |